     |
||
| ||
|
עירפול 3 , הביאנלה השלישית למיצג קיבוץ נחשון - מאי 2001סרג'ו אדלשטיין - אוצר ומנהל המרכז לאמנות עכשויתעל ערפול- יעל קיני אוצרת הגלריה בקיבוץ נחשון,סרג'ו אדלשטיין אוצר ומנהל המרכז לאמנות עכשויתההחלטה לערוך פסטיבל לאמנות מיצג בקיבוץ נגזרה מהשקפה בסיסית על מקומה של האמנות בחברה ועל יכולת האמן/ית לפעול, להגיב ולקיים פעולה הדדית בכל מצב נתון כמעט. אמנות המיצג במיוחד, המבליעה בחובה נוכחות פיזית של האמן/ית והמתאפיינת בפעולת גומלין עם המציאות, 1997 נחשבת כגבול הפראקטיקה האמנותית. הכותרת ערפול, אשר התייחסה במקורה לאירועים שנערכו במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב בשניםו-1999, מרמזת בדיוק להיבט זה. במשכן, הועלו המיצגים בכל רחבי הבניין וסביבתו - באולם הכניסה, על הבימה האופראית, באולם המבוא וברחובות הסמוכים - ואגב כך הדגישו שבעתיים התנודדות זו בין "אמנות" ל"חיים". אף על פי כן, הילת "האמנות הגבוהה" של הבניין ונתוניו .הטכניים יוצאי הדופן של המוסד השפיעו הן על איכות המיצגים והן, ואף יותר מזה, על תגובת הקהל כאשר הציעה לי יעל קייני, מנהלת הגלריה בקיבוץ נחשון, לאחד כוחות ולהביא לקיבוץ אמנות מיצג, נראה לי מייד כי זה יהייה המקום המושלם לערוך בו פסטיבל בינלאומי בקנה-מידה גדול. הקיבוץ יכול לספק בקלות מזון ומגורים למשתתפים, ובה בעת - רקע ייחודי והקשר בלתי-רגיל. אולם רעיון זה גם הציב שאלות מספר, כגון איך ינצלו האמנים את האתרים העשירים והמגוונים שמציע הקיבוץ - ממדשאות ועד מפעלים, משדות מעובדים ועד חדר האוכל המשותף, מן הדירים ועד מגרשי המשחקים המרובים של הילדים. אבל אפילו יותר מכך, איך יתחברו אמנים למציאות החברתית הייחודית .של הקיבוץ ואיזה סוג של השפעה עשוי להיות לכך על הקהילה המקומית למי שלא יודע, המשק המשותף שהוא הקיבוץ התכונן במידה רבה על יסודות שנשאלו ממסורת הסוציאליזם האוטופי של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בברית-המועצות קראו למשק מעין זה "קולחוז". בישראל, הוקמו עשרות קיבוצים כחלק מתנופת התיישבות שהובילה בסופו של דבר לייסוד מדינת ישראל. הם מילאו תפקיד בתהליך העלייה וההתיישבות ששיאו בתקופה שבין שנות העשרים לשנות השישים של המאה העשרים. הפרט בקיבוץ נועד לשרת את הקהילה, והקהילה, בתורה, אמורה היתה לשרת את הפרט; וכדי ליצור חברה שוויונית, אסרה מסגרת אידיאולוגית מחמירה .על החזקתו של רכוש פרטי וביטלה כמעט לחלוטין את התא המשפחתי הגרעיני הקיבוץ עבר מאז שינויים רבים וניכרים. מאחר שהחקלאות כבר לא הצליחה לספק את הצרכים הגדלים והולכים של הקהילה, החלו צצים בתי-חרושת ומפעלים קטנים יותר, עובדה ששינתה את תמונת העבודה ואיתה את אידיאולוגיית הבראשית של הקיבוץ שדגלה בעיקרון "יתרום נא כל אחד כפי יכולתו, ויקבל לפי צרכיו". היום, כאשר רוב הקיבוצים אינם אוחזים עוד בהכרה סוציאליסטית - כמה מהם מצויים על סף ההפיכה לשכונות יוקרה, בעוד .שהאחרים קרובים לפשיטת רגל - נחשון הוא אחד ממעט הקיבוצים ה"אידיאולוגיים", המקיימים את עצמם, שנותרו עדיין מלוא המשמעות של הכנסת מיצגים לתוך קיבוץ לא היה ברור לנו בשעה שנתקבלה ההחלטה לערוך את ערפול 3 בנחשון. למעשה, ממש בזמן ששורות אלה נכתבות, שבועות מספר אחרי שהאירוע הגיע לסיומו, מתעוררות שאלות חדשות באשר לחוויה האנושית והאמנותית שחווינו כולנו שם אשר לאמנים הזרים, היה הקיבוץ, בראש ובראשונה, מקום משונה - מקום שבו לכסף אין ערך (רק חברי קיבוץ יכולים לאמיתו של דבר "לקנות" בחנות המקומית על חשבון הקצבתם החודשית), מקום בעל כוחות גרביטציוניים ייחודיים שגם יושביו-חבריו לא עונים על חלוקות חברתיות-מעמדיות שגורות. ואכן, חבר קיבוץ הוא ברייה משונה: פועל חרושת או חקלאי, ללא רכוש פרטי או חסכונות, אך כזה שרק מעט עירונים מסוגלים להתחרות ברמת חייו. למעשה, הקיבוץ כולו נתפש בעיני חבריו כ"בית", בעוד שמקום המגורים האישי קרוי בפיהם, ללא קשר לגודלו, ה"חדר". המרחב הציבורי בקיבוץ הוא אפוא מושג לא-רגיל; הוא שונה בהחלט מזה של המשכן לאמנויות הבמה או מזה של התחום המקודש של מוזיאון או גלריה לאמנות, המתייג מניה וביה כל פעולה הנעשית בתוכו כ"יצירת אמנות". זה איננו "שטח הפקר" או רחוב, שבו מתרחשים מיצגים אלה באופן ספונטני, תוך שהם מנצלים את ההפתעה והבלבול כחלק בלתי-נפרד משפתם. הקיבוץ מציע סוג אחר של מרחב: ככל שדברים אמורים בחברי הקיבוץ, כל מרחב ציבורי הוא גם פרטי ואישי, בין שזהו דיר, מפעל או מגרש משחקים. אשר לקהל שהגיע מן העיר, לעומת זאת, הציע הקיבוץ מבחר ססגוני של אתרים שונים, טעוני .קונוטציות טבעיות, פיוטיות ואוטופיות פראדוקס גרביטציוני זה השפיע על האמנים בבואם לבחור היכן למקם את עבודותיהם. רוב האמנים ביקשו חללים מתוחמים, מוגדרים היטב. כאלה נמצאו להם ללא קושי: תמר רבן, ג'וזף שפרינצק וענת פיק הופיעו בחלל הזעיר של הגלריה; אלווירה סַנטַמַריה - בחדר האוכל, תוך שהיא מתעמרת בקודש הקודשים של החלל הקיבוצי. הכלובים או המכלאות בלטו אף הם: רישאר מארטל הופיע במגרש הטניס המגודר, בוריס ניסלוני ואדווה דרורי - בכלובי תוכים אמיתיים; טל שושן וגיא שגיא - בדיר. מיכל מוגילנר העדיפה להעלות את המיצג שלה מעל צמרת עץ. האמירה האמנותית של ההופעה מחוץ לגדרות הקיבוץ, כמו במקרה של רוֹדי האנטר ועדינה בר-און, היתה חזקה. ג'ולי בייקון, הדס עפרת, אוטו גוסטב ואווה ואיידה בחרו, לעומת זאת, להתמודד עם האתגר הכלל לא-פשוט של העלאת מיצגים על מדשאות הקיבוץ ושביליו. לא במקרה, אמנים אלה - בצד עדינה בר-און - היו בין הבודדים שביקשו להגיע לשיתוף פעולה חזק עם הקהל. מנגד, גיא ברילר הופיע כל הזמן ובכל מקום, תוך שהוא מערפל את נוכחותו-שלו. אירמה אופטימיסט בחרה חלל פרונטלי וניטרלי לפעולתה ה"חינוכית", וכך גם עשתה ארחמאיאני; סייג'י שימודה הופיע ממש לפני חדר האוכל במקביל לארוחה החגיגית של ערב שבת, מה שהפך את הופעתו לכעין "האפנינג" המנוגד לחלוטין לאיכות האינטרוספקטיבית והמתוחכמת של פעולתו. למעשה, כל האמנים .זכו לחשיפה גדולה מאוד, היות שהופיעו באמצע ה"סאלון", כביכול, של חברי הקיבוץ בתום ארבעת הימים של ערפול 3, עזבו האמנים המקצועיים והקהל המקצועי את הקיבוץ. רק אז, כך סיפרו לנו, החלו חברי הקיבוץ להגיב. פתקים בעד ונגד מיצג זה או אחר מילאו את לוח המודעות בכניסה לחדר האוכל; גילויי דעת ועצומות היו מרכיב שהתוסף לשיחות הרגילות של החברים על ענייני דיומא. בסופו של דבר, הסיפור האמיתי של האירוע בנחשון מתחיל כאן, במעורבות הקהילה; מעורבות שהתגברה בשל העובדה שחבריה חשו כאילו "פלשו" לתחומם, חדרו לסביבתם הטבעית ובכך אילצו אותם להגיב. אשר לקהילה של נחשון, ערפול 3 היה חוויה אמנותית, מבלבלת ומסקרנת, אבל יותר מכל - חוויה קיבוצית שכמוה מן הסתם לא יחווה לעולם קהל עירוני. האם יש, בין העירונים שבינינו, כאלה שחלקו אי-פעם חוויה אמנותית בו-זמנית עם בני משפחתם, שכניהם ועמיתיהם לעבודה? מתי-מעט, אם בכלל. מאחר שהוצגו לקהילה כולה, נחונו המיצגים של ערפול 3 ביכולת הנדירה לחדור לשפת הקהילה, לחייה ובסופו של דבר - להיסטוריה הקיבוצית שלה, ובכך חרגו מעבר לאיכותו בת-החלוף של מיצג מקובל. לא תהייה זו אפוא משום הפרזה לזהות בזאת תזכורת לחותם שהותירו פולחנים קדמוניים - אבות-אבותיה ההיוליים של אמנות המיצג - על התגבשות הזהויות .המשותפות בימי קדם אמנות המיצג נחשבת, בשל איכותה הארעית, ל"פגע וברח" האולטימטיבי של המבע האמנותי. ערפול 3 הוכיח כי היא יכולה להותיר חותם משמעותי .על מרקמה הצפוף של קהילה סגורה סרג'ו אדלשטיין אוצר על ערפול- יעל קיני אוצרת הגלריה בקיבוץ נחשוןבתוך סביבת חיים שיש לה כללים משלה מקבלת החדירה של המיצג משמעות מיוחדת. המיצג הוא מעין תיאטרון בתוך סביבה שאינה תיאטרון, ויותר משהוא תיאטרון הוא התערבות בחיים. יש מיצגים שמתרחשים בתוך חלל עירוני, ברחוב, רחוב בעיר הוא אדיש יחסית, פחות טבוע באורחות חיים מסוימות. קיבוץ הוא מערכת חיים סגורה, מסוגננת, אינטימית (כולם מכירים את כולם), השבילים צרים והיחיד המסתובב שם אינו אנונימי. הקיבוץ מתנהל על ידי מוסדותיו שלו, החללים הציבוריים הם חלק מהתחום הפרטי, הגינות הן חלק מהנוי הכללי, הפנים גולש החוצה והחוץ נמצא בפנים. התרחשות זרה היא בהכרח סוג של התערבות ובהכרח פועלת את פעולתה על המקום, אפילו אם היא אדישה כלפיו. הפרטיות הופכת אז בהכרח.לחלק מהמיצג, שחושף את עצמו מחדש ואחרת, בשל מגע עמה דוגמא: המיצג של אלווירה סנטהמריה בחדר האוכל. דחיפת שולחנות בחדר האוכל המשותף היא מעשה יומיומי במקום הזה. כשבאה אמנית המיצג ומתחילה לדחוף שולחן כדרך שעושים זאת אנשי המקום למטרותיהם המוכרות, היא משתמשת בשפת המקום כדי לומר משהו על השפה הזאת, כדי לנסח מטא-שפה. הניסוח שלה הוא תלוי מקום, הוא מקבל את משמעותו משפת הציבור החי במקום. את ההיתר לפעולתה החתרנית היא מקבלת במקום, לאחר שלמדה את כלליו, והמשמעות מושגת בזכות היחסים ההדוקים עם המקום ושפתו. בחלל אחר לא תוכל אותה פעולה לקבל משמעות זו. עם זאת חלה הזרה בשפת המקום בשל ההקשר החדש שאל תוכו היא נמזגת. פעולתה של אמנית המיצג הייתה פעולה של שימוש בכלל כדי להפר אותו, כדי לומר שהיא קובעת את כללי המשחק שלה, והעמידה את הרצון הפרטי שלה מעל לצורכי הכלל ועל חשבונו. זו הפרה של ההסכם .הקולקטיבי, ניסוח שונה בתכלית של יחסי הפרט והחברה החשיפה של אנשי הקיבוץ למיצגים מחייבת אותם להתבונן מחדש בהרגלי חייהם, בסגנון המקום שלהם. יש לכך משמעות חברתית פוליטית. קהל זר שבא לקיבוץ לראות את המיצגים נחשף באופן כפול: למיצגים וליחסים שהם מקיימים עם המקום. זהו מימוש גבוה יותר של אמנות המיצג, משום שהחשיפה היא כפולה ויש לה אפשרות לפעול בעוצמה רבה יותר, ביתר דיוק. מרתק היה גם לבחון את המתח בין התגובות של הקהל כלפי מיצגים שציפו להם ואף באו במיוחד לראותם, לעומת מיצגים שנוכחותם הייתה הפתעה על אם הדרך, בין מי שנפתחו בהתרגשות רבה ובין אלה שלא יכלו להכיל את הפלישה והגיבו בהסתגרות, או לעיתים אף בתוקפנות גלויה. העובדה שאמני המיצג שהו בקיבוץ במשך מספר ימים תרמה למשמעות המצטברת של פעולתם. עצם ההסתובבות שלהם בחלל שבו התעתדו לקיים את המיצג קשרה את האירוע למציאות ששימשה לו רקע, בניגוד למקובל כשהאמן מבצע את הופעתו מבלי להיות חלק מן הסביבה. בכך "התארך" זמן המיצג אל מעבר לתחומיו הפורמליים, והפך לחלק אינטגרלי ממהלך .החיים דוגמא לשימוש מיוחד בממד הזמן הוא המיצג של ג'ולי בייקון, שהתקיים במשך ארבעה ימים. ראשיתו באירוע של הסרת גופייה ותלייתה על מבנה שמשמש את המכבסה והועבר למדשאה, וסיומו ארבעה ימים מאוחר יותר, כשהאמנית הבעירה את אותה גופייה וטמנה אותה באדמת המקום. במקום אחר, שאינו קיבוץ, רצף הזמן היה נשבר, והמיצג היה מתקיים בשני חלקים נפרדים. בקיבוץ הפך הזמן של המיצג לרצף מתמשך על פני ארבעה ימים, והרצף נמשך הלאה בגלל קבורת הגופייה. בין הצופים היו אנשי המקום, ותודעתם סייעה לאחדות המעשה של האמנית, משום שהם ראו אותה בשלבי .המיצג השונים הקיבוץ הוא, אם כן, זירת התרחשות מיוחדת למיצג. המיצג נחשף לסגולותיו שלו כשהוא מתקיים בקיבוץ, והקהל נחשף אליו בדרך מיוחדת, אם כחלק .מן הציבור החי במקום (הקיבוצניקים) ואם כקהל שמתוודע אל המקום דרך המיצגים יעל קיני אוצרת הגלריה בקיבוץ נחשון |