בתערוכתו של דניאל מאיר (*1972 חיפה; חי ועובד בתל אביב-יפו), ששמה מדמה רעש לבן, מאיר מציג מיצב סאונד ייחודי שמפגיש אותנו עם סביבתנו באמצעים קוליים וגורם לנו לחוש אותה באמצעות הרחש שהיא מייצרת. משני צידי הגלריה בקומת הקרקע של המרכז, בתוך חלל אפל, בוקע סאונד של מרחבים קוליים (soundscapes) שונים. הסינתזה של שני המרחבים הללו מתרחשת בסביבת מרכז הגלריה, כאשר שיטוט בחלל התערוכה משפיע על החוויה הנשמעת.

מצידו האחד של מיצב הסאונד, נשמע מרחב הנוף האורבני יציר האדם, שאפוף כולו ברעש. כפי שמאיר מתאר: "הרחש הקבוע הוא הרקע לכל פעילותנו, עד כדי כך שאנחנו כבר בקושי שמים אליו לב. קשה לדמיין את החיים אחרת, אבל בפרספקטיבה היסטורית, הצלילים שמרכיבים את ההמולה הבלתי פוסקת הזו הם תופעה חדשה (יחסית)". רחשי העיר העולים מגורדי שחקים, מתנועת כלי תחבורה, ממנועי מכונות, מפטישי אוויר, מרינגטונים של טלפון ומכלי נגינה אלקטרוניים משתלבים עם פיסות אודיטוריות נוספות לכדי מרחב שלם שנטוע במציאות העכשווית. קולות אלה כרוכים בעיסוקו של מאיר בזיהום רעש ובהשפעה שיש למרחב הקולי המודרני על בריאותנו ועל יכולת ההקשבה שלנו. מקור חשוב שהוא שב וחוזר אליו הוא The Soundscape, ספרו הקלאסי של ר. מורי שפר (Schafer) מ־1977 על תפיסה אודיטורית בתקופה המודרנית, ניתוח שנותר רלוונטי במיוחד בעקבות העלייה במודעות להשפעתו של הרעש על האדם ועל בעלי החיים.

מצידו השני של המיצב, בוקע מרחב קולי המורכב מקולות הדגומים מסביבה טבעית ללא הפרעה אנושית ובהם הקלטות של ים ורוח – רעש לבן של הטבע – כמו גם הקלטות של יצורים שונים כגון עטלפים וצרעות, שמתקשרים ביניהם בצלילים שהם מעבר לטווח השמיעה האנושית. מאיר מקליט וממיר את מנעדי הקול האולטרה־סוניים של יצורים אלה, ההרמוניות והמקצבים שלהם, ומנגיש לנו עולמות מקבילים שמתקיימים בסביבה הפיזית שלנו, לרוב מבלי שאנו ערים להם או מסוגלים לתפוס אותם.

הקולות הנשמעים בעת ובעונה אחת משני צידי החדר נובעים ממקורות הפקה מנוגדים, ועם זאת, הקומפוזיציה שמאיר אורג חושפת לפרקים דמיון אקוסטי מפתיע בין הטקסטורות והתדרים שלהם. רובד נוסף ששזור ביצירת הסאונד הוא האופן שבו מאיר 'תופר' את הפיסות הקוליות השונות במצבן הגולמי ומזין אותן לסינתיסייזר כאילו היו תווים וקצבי נגינה לכל דבר, במין שיבוש מודע של התוכנה המוזיקלית. התוצאה היא יצירה מסוג חדש, ואף על פי שהיא נשארת נאמנה למטווה המושגי המקורי של מאיר, היא איננה א־מוזיקלית. אפשר לאתר בה השפעות שונות, מעבודות הסאונד של אמנים פוטוריסטים מתחילת המאה ה־20 ועד למוזיקת נויז. ההקשבה, עבור מאיר, היא יותר ממצב קליטה, היא גם שיטת חקירה ש מטווה אופן של 'הליכה' במרחב הקולי. את הנשמע אנחנו מגלים ולא מקבלים באופן פסיבי, והתגלית הזו תמיד משתנה, תמיד סובייקטיבית ומתרחשת באופן מתמשך בהווה. מאיר מבודד את הקול כחומר, דוגם ומחבר אותו מחדש, מנגיד ומאחיד אלמנטים. מתוך המבנה הקולי שהוא טווה, מזדקקת לה מהות חמקמקה ופואטית ברעש הלבן שאופף אותנו.

"דניאל מאיר: kkkkkkhhhhhh" מוצגת באוצרותה של תמר מרגלית ומתקיימת הודות לתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות – מפעל הפיס. תודה מיחדת למעצב החלל מיכאל וולמה ון דר מולן.

דימויים

4-1

דניאל מאיר

2024 ,kkkkkkhhhhhh

מראה הצבה מהתערוכה ב־CCA תל אביב-יפו

צילום: ליאת אלבלינג