נדמה שאחד ממחוגי מכונת הזמן שבה אנו חיים תקוע על שנות התשעים, כמו יש איזה חלק מאיתנו שנדרש לאסוף משם.

עבודות האמנות המוצבות ופועלות ברחבי המרכז ועיצוב החלל שיצר ערן שני לכודים בפלטת צבעים, בחפצים ומחוות השאובים מאותן שנים: עוז מלול מציב מחדש, באותו מקום, עבודה שהציג במרכז בשנת 2011: מדפסת מקרטעת המחוברת למגב של הדפס, זכר לדורות של ציוד אלקטרוני וטכנולוגיות שיצאו מכלל שימוש. מכשיר הפקס של נעמה ערד נערם בכבלי תקשורת ופסולת. נעלי הסקי של אורי קצנשטיין מוצבים על רמקולים. דריוש פודצ׳וק כותב בצבע לבן מילה על קיר. כשהיא מתייבשת ונעלמת הוא שב וכותב אותה, ומילה לוי כבולה לקיר, נעה שוב ושוב קדימה ואחורה על רולרבליידס, שומעת בלופ את אותו השיר.

במרכז החלל, חללית האם – "הברתנא". בעבר שולחן תצוגה בתערוכה של יעל ברתנא שנגאל על ידי קים קרטס וליילה רוז בארי מגורלו באתר הפסולת של עיריית חולון, ובפעולת דמיון והצלה ובידיהם הטובות של איילה שמיר, מיכאל סידור ויונתן גירון הפך לבר שעומד במרכז הקומה הראשונה.

פתוח לאורך כל שעות הפעילות, עבודות הפרפורמנס יוצגו בזמנים משתנים

דמי כניסה:  חינם, כחלק מאירועי "אל: השדה"

דימוי: אורי קצנשטיין, Remote Boots, 2005