עבודותיה של יסמין ורדי (*1989, תל אביב-יפו, חיה ועובדת בלונדון ובתל אביב-יפו) מבוססות על הקבלות מבניות בין מצבים גופניים ונפשיים לדרכי פעולה של מערכות. חוויות אישיות ופרטים אוטוביוגרפיים משמשים אותה כרמזים ראשוניים המובילים לחקירה אסוציאטיבית ופואטית של עולמות ידע שונים הנפגשים לאחר מכן בחדר העריכה.

תערוכת היחיד שלה ב־CCA תל אביב-יפו, מורכבת מהקרנת בכורה של "חליפין", עבודת וידיאו חדשה שנעשתה בהזמנת המרכז. נקודת המוצא שלה היא משבר גופני המתבטא בלֵאוּת קיצונית והתרוקנות מבפנים. שוטים ארוכים של המצלמה מתמקדים בגופי אדם שרועים בתפנימי חדרים; השחקנים הם חבריה וקרוביה של ורדי, שחלקם ראו אותה במצב דומה של קריסה וכעת מתבקשים לחזור לאחור ולהיכנס לנעליה; כמו כן, היא עצמה שותפה לתרגיל השחזור מול המצלמה ומופיעה לראשונה בעבודותיה. רובד נוסף שנשזר ב"חליפין" הוא ההיבט ההיסטורי של קריסת הגוף במרתוני הריקוד שנפוצו בארצות הברית בתקופת השפל הגדול. בתופעה תרבותית זו, ביקשו המשתתפים בתחרויות להרוויח מעט כסף (ולעיתים רק ארוחה חמה) באמצעות ריקוד בזוגות ללא הפסקה מול קהל צופים במשך שעות ארוכות, אפילו יממות שלמות; הם נפסלו כאשר הניחו את שתי כפות רגליהם על הרצפה באותו הזמן. 11 דקות מנוחה ניתנו למשתתפים בכל שעה עגולה, שבמהלכן הם קרסו על מיטות לצד רחבת הריקודים – פרק זמן אשר הכתיב את סרטה של ורדי.

בצד הצילומים הארכיוניים ממרתוני הריקוד והשחזורים הנוכחיים המרובים שערכה האמנית, נשזרת נקודת ציון נוספת בסרט. בה, היחידה הכלכלית־חברתית של הפרט מומרת ביחידה של הבית, הנקשרת בתורה למשבר הכלכלי הגדול של 2008, שגורם עיקרי לו היה קריסתה של מערכת מימון הבתים העולמית. צורת הלולאה או ה"לופ" משמשת מסגרת מבנית ותמטית לעבודה ולאלמנטים שבה כמו זמן מחזורי, דימוי ומקצב חזרתיים ותנועה מעגלית של המצלמה. על רקע סיבוביות זו, שמדמה את פעולת המערכות המשומנות היטב ושצף המידע הזורם בהן, שיבושים וחריקות מאיימים להביא את המערכות לידי קיפאון, כמו תקליט שרוט. בתוך המרחב הטכנולוגי של הדימוי הנע, ורדי משתהה, מותחת, מערבבת ועורמת מחדש את פיסות הנרטיב ואיתן את תפיסת הזמן והזמניוּת שלנו.

"יסמין ורדי: חליפין" מוצגת באוצרות תמר מרגלית.

יסמין ורדי

חליפין, 2024

דימוי מתוך וידאו

באדיבות האמנית