לא‭ ‬ניתן‭ ‬להפריד‭ ‬בין‭ ‬הסיפור‭ ‬של‭ ‬המרכז לאמנות‭ ‬עכשווית‭ ‬לבין‭ ‬זה‭ ‬של‭ ‬ארכיון‭ ‬הווידאו שלו‭.‬ הארכיון‭ ‬החל‭ ‬להתגבש‭ ‬בסוף‭ ‬שנות התשעים,‭ ‬כשהמרכז‭ ‬עוד‭ ‬פעל‭ ‬מתוך‭ ‬חדר קטן‭ ‬בסינמטק‭ ‬תל‭ ‬אביב.‭ ‬באותן‭ ‬שנים‭ ‬ציוד

לעריכת‭ ‬וידאו‭ ‬היה‭ ‬יקר‭ ‬ולא‭ ‬נגיש,‭ ‬והארכיון שימש‭ ‬אמניות‭ ‬ואמנים‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬לצפייה בעבודות‭ ‬ולשמירתן‭ ,‬אלא‭ ‬גם‭ ‬לעריכתן ויצירתן‭ .‬לאורך‭ ‬השנים‭ ‬הצטברו‭ ‬בו‭ ‬אלפי עבודות‭ ‬ממקורות‭ ‬שונים‭ - ‬מקרנות‭ ‬התמיכה

של‭ ‬המרכז‭,‬ מתוכניות‭ ‬ההקרנה‭ ‬‮"‬זמן‭ ‬מקומי‮"‬‭,‬ מביאנלת‭ ‬הווידאו‭ ‬VideoZone‭ ‬ומפעילותו השוטפת‭ ‬של‭ ‬המרכז‭ ‬שהקים‭ ‬ואצר‭ ‬סרג‭'‬יו אדלשטיין‭.‬ כך‭ ‬התהווה‭ ‬הארכיון‭ ‬לא‭ ‬על פי‭ ‬נרטיב‭ ‬סדור‭ ‬אחד‭,‬ אלא‭ ‬מתוך‭ ‬רצף‭ ‬של

בחירות‭,‬ מפגשים‭ ,‬יוזמות‭ ‬ונסיבות‭ ,‬והוא נושא‭ ‬בתוכו‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬ההיסטוריה‭ ‬של‭ ‬המדיום וגם‭ ‬את‭ ‬זו‭ ‬של‭ ‬המרכז‭ ‬עצמו‭.‬

לתערוכה‭ ‬זו‭ ‬הוזמנה‭ ‬קבוצה‭ ‬של‭ ‬אמניות ואמנים‭ ‬צעירים‭ ‬הפועלים‭ ‬במגוון‭ ‬סוגי מדיה‭ ‬לשהות‭ ‬בארכיון‭,‬ לצפות‭ ‬בעבודותיו ולפגוש‭ ‬את‭ ‬האנשים‭ ‬והסיפורים‭ ‬הקשורים בהתהוותו‭ .‬הם‭ ‬לא‭ ‬התבקשו‭ ‬לייצג‭ ‬את הארכיון‭ ‬או‭ ‬לסכם‭ ‬אותו‭,‬ אלא‭ ‬להציע‭ ‬לו קריאה‭ ‬עכשווית‭:‬ להתעכב‭ ‬על‭ ‬דימוי‭,‬ חומר או‭ ‬זיכרון‭ ;‬להקשיב‭ ‬למה‭ ‬שנשמר‭ ‬בו‭ ‬ולמה

שנעדר‭ ‬ממנו‭ ;‬ולבחון‭ ‬כיצד‭ ‬גוף‭ ‬היסטורי ממשיך‭ ‬לפעול‭,‬ להשתנות‭ ‬ולקבל‭ ‬משמעות בהווה‭.‬ הטקסטים‭ ‬הבאים‭ ‬נכתבו‭ ‬בידי האמנים‭ ‬ומתארים‭ ,‬כל‭ ‬אחד‭ ‬בדרכו‭,‬ את המפגש‭ ‬עם‭ ‬הארכיון‭ ‬ואת‭ ‬תהליך‭ ‬העבודה שנולד‭ ‬מתוכו‭.‬

דפנה‭ ‬אמירה

ארכיון‭ ‬הוידיאו‭ ‬של‭ ‬המרכז‭ ‬לאמנות עכשווית‭,‬ מיצב‭ ‬צילום

במהלך‭ ‬הצפייה‭ ‬בעבודות‭ ‬הווידאו‭ ‬בעליית הגג‭,‬ שבה‭ ‬שוכן‭ ‬הארכיון‭ ,‬מצאתי‭ ‬את‭ ‬עצמי מתעניינת‭ ‬באופי‭ ‬החלל‭ ‬שבו‭ ‬ישבתי‭,‬ בפעולת הצפייה‭ ‬ובסטינג‭ ,‬יותר‭ ‬מאשר‭ ‬בעבודה‭ ‬זו‭ ‬או אחרת‭.‬ היו‭ ‬עבודות‭ ‬שמצאו‭ ‬חן‭ ‬בעיניי‭,‬ אך ניסיתי‭ ‬להבין‭ ‬כיצד‭ ‬לגשת‭ ‬אליהן‭ ‬כמכלול‭.‬ באחד‭ ‬המפגשים‭ ‬הקבוצתיים‭ ‬פגשנו‭ ‬את סרג'יו‭ ‬אדלשטיין‭,‬ שסיפר‭ ‬על‭ ‬תולדות

הארכיון‭,‬ על‭ ‬אהבתו‭ ‬לווידאו‭ ‬ארט‭ ‬ועל רצונו‭ ‬לבסס‭ ‬אותו‭ ‬בשדה‭ ‬האמנות‭ ‬המקומי‭.‬ הופתעתי‭ ‬לגלות‭ ‬שהמרכז‭ ‬לאמנות‭ ‬עכשווית‭,‬ שבו‭ ‬ישבתי‭ ‬באותו‭ ‬רגע‭,‬ החל‭ ‬בחדר‭ ‬קטן וארעי‭ ‬בסינמטק‭ ‬תל‭ ‬אביב‭.‬ קבוצה‭ ‬של אמניות‭ ‬ואמני‭ ‬וידאו‭ ‬התכנסה‭ ‬כדי‭ ‬להקים‭ ‬את הארכיון‭,‬ מבלי‭ ‬לדעת‭ ‬לאן‭ ‬המהלך‭ ‬הזה‭ ‬עתיד להתגלגל‭.‬ ציוד‭ ‬לעריכת‭ ‬וידאו‭ ‬היה‭ ‬אז‭ ‬יקר‭ ‬ולא‭ ‬נגיש‭.‬ הארכיון‭ ‬לא‭ ‬נועד‭ ‬רק‭ ‬לאסוף‭ ‬ולשמר‭ ‬עבודות‭,‬ אלא‭ ‬גם‭ ‬לאפשר‭ ‬את‭ ‬יצירתן‭ ‬ולשמש‭ ‬חדר

עריכה‭.‬ רותי‭ ‬סלע‭ ,‬שהייתה‭ ‬אחראית‭ ‬על הארכיון‭ ,‬הוכשרה‭ ‬לעבוד‭ ‬בתוכנת‭ ‬העריכה החדשה‭ ‬וסייעה‭ ‬לאמנים‭ ‬ולאמניות‭ ‬לערוך במקום‭ ‬את‭ ‬עבודותיהם‭.‬ הסיפור‭ ‬על‭ ‬התהוות‭ ‬המרכז‭ ‬הצית‭ ‬את‭ ‬מה שחיפשתי‭ - ‬השלם‭ ‬העולה‭ ‬על‭ ‬סך‭ ‬חלקיו‭.‬ התחלתי‭ ‬לדמיין‭ ‬את‭ ‬החדר‭ ‬ההוא‭ ‬ולחפש תיעוד‭ ‬שלו‭ ,‬אפילו‭ ‬אגבי‭ ,‬אך‭ ‬לא‭ ‬מצאתי‭.‬ שרידי‭ ‬המקום‭ ‬נותרו‭ ‬מפוזרים‭ ‬בזיכרונותיהם של‭ ‬מי‭ ‬שעבדו‭ ‬בו‭ ‬וביקרו‭ ‬בו‭.‬ צלצלתי‭ ‬לסרג'יו‭ ‬וביקשתי‭ ‬שיתאר‭ ‬אותו‭:‬ איך‭ ‬נראה‭ ‬החדר‭ ?‬מה‭ ‬היה‭ ‬בתוכו‭ ?‬כיסא‭ ‬או שניים‭?‬ איזו‭ ‬רצפה‭ ?‬אילו‭ ‬קירות?‭ ‬מחשב‭?‬ מדף‭ ?‬קלטות‭ ?‬לחלק‭ ‬מהשאלות‭ ‬הייתה תשובה‭ ‬ודאית‭ ‬ולאחרות‭ ‬תשובה‭ ‬עמומה‭.‬ סרג'יו‭ ‬הפנה‭ ‬אותי‭ ‬לאנשים‭ ‬נוספים‭ ‬שפקדו את‭ ‬הארכיון‭ ,‬ומהם‭ ‬המשכתי‭ ‬מאדם‭ ‬לאדם‭.‬ השאלות‭ ‬חזרו‭ ‬על‭ ‬עצמן‭,‬ אך‭ ‬התשובות‭ ‬לא בהכרח‭ .‬היו‭ ‬שזכרו‭ ‬רצפה‭ ‬מסוג‭ ‬אחד‭ ,‬ואחרים זכרו‭ ‬רצפה‭ ‬אחרת‭.‬ בתחילה‭ ‬ניסיתי‭ ‬לקיים‭ ‬את‭ ‬הראיונות בניטרליות‭ ‬יחסית‭ ,‬ולשאוב‭ ‬ככל‭ ‬האפשר‭ ‬מן הזיכרון‭ ‬הפרטי‭ ‬בלי‭ ‬לחשוף‭ ‬פרטים‭ ‬מוכמנים ששמעתי‭ ‬מאחרים‭.‬ בהמשך‭ ‬התחלתי‭ ‬לעמת בין‭ ‬העדויות‭ .‬מתוך‭ ‬התיאורים‭ ‬חזרה‭ ‬תמונה כללית‭: ‬קירות‭ ‬שפריץ‭ ‬בגוון‭ ‬שמנת‭ ;‬רצפת אריחים‭ ‬בז‮ ‬‭,'‬או‭ ‬אולי‭ ‬שטיח‭;‬ שני‭ ‬שולחנות פורמייקה‭ ‬אפורים‭ ;‬שני‭ ‬כיסאות ‬משרדיים‭;‬ שני‭ ‬ארונות‭ ‬מתכת‭ ‬בצבע‭ ‬בז‮ ‬‭;'‬שני‭ ‬מחשבים ומדף‭ ‬קלטות‭.‬ חדר‭ ‬קטן‭ ,‬שגודלו‭ ‬הוערך בשניים‭ ‬על‭ ‬שניים‭ ‬וחצי‭ ‬מטרים‭ - ‬ארעי‭,‬ צפוף ופונקציונלי‭.‬ הצילום‭ ‬אינו‭ ‬שחזור‭ ‬היסטורי‭ ‬במובן הקלאסי‭.‬ אף‭ ‬שההיסטוריה‭ ‬נוכחת‭ ‬בו‭,‬

לב‭ ‬העבודה‭ ‬מצוי‭ ‬דווקא‭ ‬במה‭ ‬שלא‭ ‬תועד ובאפשרות‭ ‬לשהות‭ ‬במרחב‭ ‬מדומיין‭ ‬שאבד‭.‬ כל‭ ‬אחת‭ ‬ואחד‭ ‬מן‭ ‬המרואיינים‭ ‬התבוננו במקום‭ ‬אחרת‭ ,‬זכרו‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬שהיה‭ ‬משמעותי עבורם‭ ‬ושכחו‭ ‬פרטים‭ ‬אחרים‭.‬ העדויות המצטברות‭ ‬יצרו‭ ‬תמונת‭ ‬מקום‭ ‬שברירית‭,‬ שלמה‭ ‬ומפורקת‭ ‬בו‭ ‬בזמן‭.‬ בנקודות‭ ‬שבהן הזיכרונות‭ ‬לא‭ ‬חפפו‭ ,‬נתתי‭ ‬לארכיון‭ ‬המדומיין שלי‭ ‬להכריע‭.‬ את‭ ‬סט‭ ‬הצילום‭ ‬בניתי‭ ‬בקומת‭ ‬המשרדים העליונה‭ ‬של‭ ‬המרכז‭,‬ בסמוך‭ ‬לארכיון‭ ‬הווידאו הנוכחי‭.‬ הארכיון‭ ‬מן‭ ‬העבר‭ ‬התמזג‭ ‬בהווה‭ ‬שלו ונטמע‭ ‬במאפייניו‭ ‬האדריכליים‭ ‬של‭ ‬המבנה‭,‬ עד‭ ‬שנוצר‭ ‬מרחב‭ ‬כלאיים‭.‬

אדיר‭ ‬כהן

בין‭ ‬ארבע‭ ‬לשש‭,‬ 

פיסול

זה‭ ‬כמה‭ ‬חודשים‭ ‬שאני‭ ‬אוסף‭ ‬קרשים‭.‬ אני צועד‭,‬ משוטט‭ ,‬מחליף‭ ‬דרכים‭ ‬מוכרות‭ ‬ומגלה סמטאות‭;‬ מחטט‭ ‬בפחים‭, ‬נכנס‭ ‬לאתרי‭ ‬בנייה‭,‬ לנגריות‭ ‬ולבתים‭ ‬ישנים‭,‬ ואוסף‭ ‬את‭ ‬הקרשים בדרכי‭ ‬אל‭ ‬הסטודיו‭.‬ אלה‭ ‬קורות‭ ‬עץ‭ ‬בגדלים שונים‭, ‬רובן‭ ‬ישנות‭,‬ פצועות‭ ,‬ממוסמרות‭,‬ חתוכות‭ ‬ואבודות‭ - ‬כאלה‭ ‬שלא‭ ‬מצאו‭ ‬את ייעודן‭.‬ חלקן‭ ‬נושאות‭ ‬שאריות‭ ‬של‭ ‬צבע‭,‬

בטון‭,‬ חול‭ ,‬גבס‭ ‬ואבק‭ ,‬וריח‭ ‬ישן‭ ‬וחזק‭.‬ המערכת‭ ‬קבועה‭:‬ בכל‭ ‬פעם‭ ‬הפעולה אנדי,‭ ‬מת'יו‭ ‬ורותי תערוכת‭ ‬מחווה‭ ‬לארכיון‭ ‬הווידאו של‭ ‬המרכז‭ ‬לאמנות‭ ‬עכשווית מתבצעת‭ ‬על‭ ‬קרש‭ ‬אחד‭ ,‬במברשת‭ ‬אחת‭.‬ כל קורה‭ ‬נצבעת‭ ‬בצבעי‭ ‬שמן‭ ‬המדוללים‭ ‬בשמן פשתן,‭ ‬ומציגה‭ ‬מעבר‭ ‬מכחול‭ ‬לחום‭.‬ הכחול עשוי‭ ‬להיות‭ ‬בהיר‭ ‬או‭ ‬כהה‭,‬ כבד‭ ‬או‭ ‬חלש‭,‬

זרחני‭ ‬או‭ ‬עתיק‭;‬ החום‭ ‬פורש‭ ‬מנעד‭ ‬של‭ ‬גוונים חמים‭,‬ קרים‭ ‬ופושרים‭.‬ מידותיו‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬קרש‭ ‬מגדירות‭ ‬ציור‭ ‬נוף אורכי‭. ‬על‭ ‬כל‭ ‬אחד‭ ‬מהם‭ ‬מצוירים‭ ‬שמים‭,‬ ים‭,‬ חול‭,‬ אדמה‭ ‬וקרקע‭ ,‬והוא‭ ‬מזמן‭ ‬אופק‭,‬ תצפית‭ ,‬עומק‭ ‬שדה‭ ‬ואשליה‭ ‬אופטית‭.‬

היסודות‭ - ‬אוויר‭,‬ אדמה‭,‬ מים‭ ‬ואש‭ - ‬מקבלים משקל‭ ‬שווה‭.‬ אלה‭ ‬דגימות‭ ‬של‭ ‬נוף‭,‬ פיסות תמונה‭ ‬ומקטעים‭ ‬של‭ ‬רקע‭.‬

עם‭ ‬השלמת‭ ‬הציור‭ ‬הקרש‭ ‬מושען‭ ‬על‭ ‬הקיר כאדם‭ ‬עייף‭.‬ בהצטברותם‭ ‬נוצר‭ ‬ציור‭ ‬נוף משובש‭.‬ העין‭ ‬משלימה‭ ‬את‭ ‬החסר‭ ‬ורואה‭ ‬את התמונה‭ ‬הרחבה‭ ‬גם‭ ‬בהיעדרו‭ ‬של‭ ‬דימוי‭ ‬שלם‭.‬ היא‭ ‬נעה‭ ‬בין‭ ‬קורה‭ ‬לקורה‭ ,‬כמו‭ ‬יד‭ ‬המנגנת בפסנתר‭ ‬וקוראת‭ ‬את‭ ‬התווים‭ ‬מן‭ ‬החזק‭ ‬אל החלש‭.‬ הפעולה‭ ‬צמחה‭ ‬מתוך‭ ‬צפייה‭ ‬בעבודות מארכיון‭ ‬הווידאו‭ ‬של‭ ‬המרכז‭,‬ ובייחוד‭ ‬באלה המעלות‭ ‬דימויים‭ ‬של‭ ‬טמפרטורה‭ ,‬מזג‭ ‬אוויר‭,‬ חומריות‭ ‬משתנה‭ ‬ועונות‭ ‬השנה‭,‬ וכן‭ ‬פעולות

של‭ ‬צביעה‭ ‬ופעולות‭ ‬במרחב.‭ ‬נקודת‭ ‬מוצא מרכזית‭ ‬הייתה‭ ‬עבודתה‭ ‬של‭ ‬סמדר‭ ‬דרייפוס‭,‬ מצילים‭(‬2006‭) ‬ בדיעבד‭ ‬חשבתי‭ ‬שכפי שהמציל‭ ‬צופה‭ ‬במתרחצים‭,‬ כך‭ ‬גם‭ ‬אני‭ ‬צופה בעבודות‭ ‬הווידאו‭.‬ הוא‭ ‬מרכיב‭ ‬את‭ ‬תמונת הנוף‭ ‬שלו‭, ‬ואני‭ ‬את‭ ‬שלי‭ - ‬כמו‭ ‬מתוך‭ ‬חוברת הוראות‭ ‬הפעלה‭.‬ בעבודתה‭ ‬של‭ ‬דרייפוס‭ ‬מופרד‭ ‬פס‭ ‬הקול מן‭ ‬הנוף‭ ‬החזותי‭.‬ בערוץ‭ ‬אחד‭ ‬אפשר‭ ‬לקרוא ולשמוע‭ ‬את‭ ‬קריאות‭ ‬המציל‭;‬ באחר‭ ‬מופיע בדממה‭ ‬נוף‭ ‬המתרחצים‭ ‬במים‭.‬ הוראות המציל‭ ‬הדהדו‭ ‬בסטודיו‭ ‬בזמן‭ ‬שצבעתי את‭ ‬הקרשים‭ ,‬כמו‭ ‬הוראות‭ ‬בימוי‭ ‬למנגנון העבודה‭.‬ הן‭ ‬העלו‭ ‬את‭ ‬זכרו‭ ‬של‭ ‬הנוף הישראלי‭ ‬ושל‭ ‬חוף‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ - ‬החום‭,‬ האובך‭,‬ הים‭ ‬הכחול‭,‬ העכור‭ ‬והמזוהם‭;‬ המוני‭ ‬המתרחצים‭ ‬בחודשי‭ ‬יולי‭ ‬ואוגוסט‭;‬ קבוצות‭ ‬של‭ ‬ילדים‭ ‬ומשפחות‭ ‬לצד‭ ‬מתנפחים צבעוניים‭.‬ זוהי‭ ‬ההמוניות‭ ‬המאפיינת‭ ‬את‭ ‬הקיץ הישראלי‭: ‬מרחב‭ ‬שבו‭ ‬השאיפה‭ ‬המשותפת היא‭ ‬לחופש‭ ‬ולהנאה‭ ,‬אך‭ ‬מתקיימים‭ ‬בו‭ ‬גם משטר‭,‬ כוח, ‭‬סכנה‭ ,‬חוק‭ ‬וסדר.‭ ‬בעוד‭ ‬המציל קורא‭ ‬להיזהר‭ ‬מחפצים‭ ‬חשודים‭,‬ אני‭ ‬חושב על‭ ‬מיטות‭ ‬ים‭ ‬נטושות‭ ‬של‭ ‬זוג‭ ‬אוהבים‭ .‬על היחיד‭ ‬שמנסה‭ ‬להיות‭ ‬שניים‭.‬ על‭ ‬בדידות‭ ‬ועל זוגיות‭.‬

ליאם‭ ‬שמבון

 Boys‭ ‬Will‭ ‬Be‭ ‬Boys‭ 

סריגה ממוחשבת

הגעתם‭ ‬של‭ ‬חומרים‭ ‬מארגון‭ ‬‮"‬בצלם‮"‬‭ ‬אל ארכיון‭ ‬הווידאו‭ ‬של‭ ‬המרכז‭ ‬לאמנות‭ ‬עכשווית היא‭ ‬מקרה‭ ‬יוצא‭ ‬דופן‭ .‬תיעוד‭ ‬שצולם בשטחים‭ ‬ועוסק‭ ‬ביחסי‭ ‬כוח‭ ‬ובאלימות ממוסדת‭ ‬מקוטלג‭ ‬לצד‭ ‬עבודות‭ ‬וידאו קאנוניות‭.‬ אלא‭ ‬שכאן‭ ‬אין‭ ‬מדובר‭ ‬בפרפרזה על‭ ‬המציאות‭ ,‬אלא‭ ‬בדבר‭ ‬עצמו‭.‬ הצפייה במציאות‭ ‬המתווכת‭ ‬דרך‭ ‬מצלמת‭ ‬גוף‭ ‬הייתה עבורי‭ ‬מטלטלת‭ ‬יותר‭ ‬מכל‭ ‬דבר‭ ‬אחר‭ ‬שפגשתי בארכיון‭.‬ הדיסוננס‭ ‬בין‭ ‬הדחף‭ ‬לעסוק בדימויים‭ ‬האלה‭ ‬לבין‭ ‬הרתיעה‭ ‬מהם‭ ‬הכתיב את‭ ‬אופן‭ ‬הפעולה‭ ‬שלי‭.‬ המחווה‭ ‬האמנותית כמו‭ ‬מתנקשת‭ ‬בעצמה‭ ,‬מעצם‭ ‬היותה‭ ‬מונעת בשני‭ ‬כיוונים‭ ‬מנוגדים‭.‬ מתוך‭ ‬קטעי‭ ‬הווידאו‭ ‬בחרתי‭ ‬פריימים בודדים‭ - ‬מטושטשים‭,‬ מפוקסלים‭ ‬ולעיתים מכוונים‭ ‬אל‭ ‬השמש ‭ - ‬הנושאים‭ ‬רוח‭ ‬נוסטלגית של‭ ‬שנות‭ ‬התשעים‭.‬ הבחירה‭ ‬בהם‭ ‬חותרת תחת‭ ‬מהות‭ ‬הסרטונים‭ ‬שמהם‭ ‬נלקחו ומערפלת‭ ‬את‭ ‬הצמרמורת‭ ‬שהם‭ ‬מעוררים‭.‬ העבודה‭ ‬עוסקת‭ ‬באופטיקה‭,‬ בראייה ובגבולותיה‭:‬ כמה‭ ‬אני‭ ‬מוכן‭ ‬או‭ ‬מסוגל‭ ‬לראות‭,‬ וכיצד‭ ‬אני‭ ‬מעבד‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬שנראה‭.‬ הדימויים‭ ‬המפוקסלים‭ ‬הם‭ ‬תקריבים שעברו‭ ‬הגדלה‭ ,‬ולאחר‭ ‬מכן‭ ‬תורגמו‭ ‬לסריגה

ממוחשבת‭ ,‬שבה‭ ‬כל‭ ‬פיקסל‭ ‬דיגיטלי‭ ‬מקבל ביטוי‭ ‬בחוט‭ ‬פיזי‭ .‬מגבלת‭ ‬הרזולוציה‭ ‬של הטכניקה‭ ‬הופכת‭ ‬למחסום‭ ‬נוסף‭ ‬בדרכו‭ ‬של הדימוי‭ ‬אלינו‭.‬ גם‭ ‬הבד‭ ‬עצמו‭,‬ הסופג‭ ‬את האור‭ ,‬מחליש‭ ‬את‭ ‬יכולתו‭ ‬של‭ ‬הדימוי‭ ‬לסנוור‭.‬

העבודה‭ ‬נובעת‭ ‬מהסתכלות‭ ‬ראשונית‭ ‬על פצע‭ .‬דימוי‭ ‬שמשדר‭ ‬נוסטלגיה‭ ,‬ניינטיז‭,‬ רוח נעורים,‭,‬MTV‭  ‬ ממשהו‭ ‬מדמם,‭ ‬היא‭ ‬מאזכרת גם‭ ‬את‭ ‬תולדות‭ ‬אמנות‭ ‬ישראלית‭ :‬העבודה חייל!‭ ‬חייל!‭ ‬(1981)‭  ‬ של‭ ‬משה‭ ‬גרשוני‭ ,‬שמלחימה

בין‭ ‬אווירה‭ ‬מיליטנטית‭ ‬לדחף‭ ‬מיני‭ ‬חסר‭ ‬רסן‭.‬ ברובד‭ ‬נוסף‭,‬ מתחת‭ ‬לפני‭ ‬השטח‭,‬ נמצאת האמנית‭ ‬יהודית‭ ‬לוין‭,‬ שרבות‭ ‬מעבודותיה נשענות‭ ‬על‭ ‬זכרונות‭ ‬שלה‭ ‬מאירועים במחסומים‭ ‬מתחילת‭ ‬שנות‭ ‬ה – ‮‬‭ ‬,2000‭‬ כשהצטרפה‭ ‬לארגון‭ ‬‮"‬מחסום‭ ‬ווטש״,‮‬‭  ‬עבודות המסנוורות‭ ‬עד‭ ‬לכדי‭ ‬חוסר‭ ‬יכולת‭ ‬לראות‭ ‬את הדימוי‭ ‬באופן‭ ‬שמותיר‭ ‬אותו‭ ‬תמים‭.‬

תמר‭ ‬פרי

Hereness

מיצב‭ ‬סאונד

לארכיון‭ ‬הווידאו‭ ‬של‭ ‬המרכז‭ ‬לאמנות‭ ‬עכשווית אין‭ ‬נרטיב‭ ‬אחד‭ .‬העבודות‭ ‬שבו‭ ‬הגיעו‭ ‬אליו מתוך‭ ‬השתלשלות‭ ‬של‭ ‬אירועים‭,‬ בחירות ונסיבות‭:‬ לעיתים‭ ‬כאסופות‭ ‬מכוונות‭ ‬ולעיתים כמעט‭ ‬במקרה‭.‬ עם‭ ‬השנים‭ ‬הן‭ ‬קוטלגו‭ ‬יחד‭,‬ גם‭ ‬כאשר‭ ‬מידע‭ ‬על‭ ‬מקורן‭ ‬ועל‭ ‬ההקשר‭ ‬שבו נאספו‭ ‬נותר‭ ‬חסר‭.‬ מתוך‭ ‬השיחות‭ ‬על‭ ‬הארכיון‭,‬ על‭ ‬התגלגלותו‭ ‬ועל‭ ‬הפערים‭ ‬המצויים‭ ‬בו‭,‬ גם דמותו‭ ‬החלה‭ ‬להיעשות‭ ‬מופשטת‭.‬ העבודה‭ ‬פונה‭ ‬אל‭ ‬מקבץ‭ ‬מתוך‭ ‬הארכיון שנבחר‭ ‬במשותף‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬קבוצת‭ ‬האמנים המשתתפת‭ ‬בתערוכה‭.‬ צפינו‭ ‬בעבודות יחד‭,‬ וכעת‭ ‬אני‭ ‬מתייחסת‭ ‬אליהן‭ ‬כאל‭ ‬נגזרת המייצגת‭ ‬את‭ ‬השלם‭ - ‬מעין‭ ‬תת–מודע משותף‭ ‬של‭ ‬הקבוצה‭,‬ הנושא‭ ‬משהו‭ ‬מרוחו‭ ‬של הארכיון‭ ‬כולו‭.‬

אני‭ ‬מבקשת‭ ‬להתנתק‭ ‬מן‭ ‬הדימויים ולשהות‭ ‬בסאונד‭ ‬שהם‭ ‬מייצרים‭ .‬העבודות משודרות‭ ‬בחדר‭ ‬הבקרה‭ ‬של‭ ‬המרכז‭,‬

הסגור‭ ‬לקהל‭ .‬בזמן‭ ‬הקרנתן‭ ‬אני‭ ‬מאזינה לקירות‭ ‬החדר‭ ‬ומקליטה‭ ‬אותם‭ ‬באמצעות פיקאפים‭ - ‬מיקרופוני‭ ‬מגע‭ ‬הקולטים‭ ‬את התנודות‭ ‬העוברות‭ ‬בחומר‭ .‬המחשב‭ ‬מנגן‭ ‬את העבודות‭ ‬אל‭ ‬תוך‭ ‬החדר‭ ,‬והקירות‭ ‬מאזינים

להן‭.‬ הצליל‭ ‬שהם‭ ‬סופגים‭ ‬ומחזירים‭ ‬מועבר אל‭ ‬חללי‭ ‬התצוגה‭.‬ אני‭ ‬מתייחסת‭ ‬לארכיון‭ ‬כאל‭ ‬גוף‭ ‬ומבקשת לאתר‭ ‬את‭ ‬פעימות‭ ‬ליבו, ‬כפי‭ ‬שסטטוסקופ מאזין‭ ‬לגוף‭ ‬חי‭.‬ רצף‭ ‬העבודות‭ ‬והצטברות הצלילים‭ ‬יוצרים‭ ‬שכבה‭ ‬חדשה, מעין

אקוויפר‭ ‬של‭ ‬הארכיון‭ ,‬העובר‭ ‬עיבוד‭ ‬דרך המבנה‭ ‬שמכיל‭ ‬אותו‭.‬ אף‭ ‬שהארכיון‭ ‬אינו נצפה‭ ‬בבהירות‭,‬ הוא‭ ‬ממשיך‭ ‬להתקיים‭ ‬כחלק מן‭ ‬האדריכלות‭ ‬של‭ ‬המקום‭.‬ הצליל‭ ‬נשמע‭ ‬בשני‭ ‬חללים‭ ‬ובשני‭ ‬מפלסים שונים‭ .‬במפלס‭ ‬הכניסה‭ ‬הוא‭ ‬מופיע‭ ‬כרחש תת–קרקעי‭;‬ במפלס‭ ‬העליון‭ ‬הוא‭ ‬מצטבר לעודפות‭ ‬של‭ ‬מידע‭ ‬שמתחילה‭ ‬לאבד‭ ‬את

צורתה‭.‬ הארכיון‭ ‬אינו‭ ‬מוצג‭ ‬כספרייה‭ ‬של דימויים‭ ,‬אלא‭ ‬כחומר‭ ‬חי‭ - ‬גוף‭ ‬נסתר‭ ‬המשדר את‭ ‬נוכחותו‭ ‬דרך‭ ‬הקירות‭.‬

לילא‭ ‬עבד‭ ‬אלרזאק

,Nothing‭ ‬to‭ ‬Declare‭

‬מיצב‭ ‬וידאו

המיצב‭ ‬מורכב‭ ‬ממספר‭ ‬מסכים‭ ‬המפוזרים ברחבי‭ ‬התערוכה‭,‬ בהם‭ ‬מוקרנים‭ ‬סרטונים שבהם‭ ‬אני‭ ‬מופיעה‭ ‬לבושה‭ ‬בחליפת‭ ‬זנטאי ירוקה‭ .‬באמצעות‭ ‬שימוש‭ ‬בטכניקת‭ ‬כרומה קי ‭)‬מסך‭ ‬ירוק‭ ,(‬הגוף‭ ‬מופיע‭ ‬בזרותו‭ ‬במרחב

ולעיתים‭ ‬נמחק‭ ‬ומוחלף‭ ,‬ומתפרק‭ ,‬הופך רקע‭ ‬לדימויים‭,‬ טקסטורות‭ ‬והתערבויות דיגיטליות‭ ‬ומשנה‭ ‬שוב‭ ‬ושוב‭ ‬צורה‭. ‬הדמות כביכול‭ ‬נוכחת‭ ‬על‭ ‬גבי‭ ‬המסכים‭ ,‬אך‭ ‬בה‭ ‬בעת חומקת‭ ‬מזיהוי‭ ‬יציב‭ ‬וברור‭.‬ העבודה‭ ‬נוצרה‭ ‬כמחווה‭ ‬ל‮– ‭ Green Room‬ של‭ ‬גילי‭ ‬אבישר‭ ,‬ובעיקר‭ ‬לרוח המשחקית‭,‬ הניסיונית‭ ‬והאבסורדית‭ ‬שאבישר מקיים‭ ‬בסטודיו‭ ‬שלו‭. ‬אני‭ ‬מאמצת‭ ‬את‭ ‬הרוח החופשית‭ ‬של‭ ‬העבודה‭ ,‬אך‭ ‬יוצאת‭ ‬מגבולות הסטודיו‭,‬ בעודי‭ ‬לובשת‭ ‬את‭ ‬החליפה‭ ‬הירוקה ומסתובבת‭ ‬בעולם‭,‬ בים‭,‬ בפארק‭ ,‬ובמרחבים ציבוריים‭ ‬שונים‭.‬ הגוף‭ ‬המוסתר‭ ‬יוצר‭ ‬מתח‭ ‬בין‭ ‬נראות לבין‭ ‬האפשרות‭ ‬לזהות‭ ‬אותו‭ ‬ולמקם‭ ‬אותו‭.‬ בתוך‭ ‬שדה‭ ‬אמנותי‭ ‬שבו‭ ‬אמנים‭ - ‬ובייחוד כאלה‭ ‬הפועלים‭ ‬מתוך‭ ‬הקשרים‭ ‬תרבותיים או‭ ‬פוליטיים‭ ‬מסוימים‭ - ‬נדרשים‭ ‬לא‭ ‬פעם להעמיד‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬זהותם‭ ‬כחלק‭ ‬מן‭ ‬העבודה‭,‬ החליפה‭ ‬הירוקה‭ ‬מאפשרת‭, ‬לפחות‭ ‬לרגע‭,‬ להשהות‭ ‬את‭ ‬סימני‭ ‬הזיהוי‭ ‬האלה‭.‬ הכרומה קי‭ ‬אינה‭ ‬משמשת‭ ‬כאן‭ ‬רק‭ ‬כאפקט‭ ‬חזותי‭ ,‬אלא גם‭ ‬כאמצעי‭ ‬לשאול‭ ‬מה‭ ‬קורה‭ ‬כשהגוף‭ ‬מסרב להיות‭ ‬מזוהה‭,‬ מפוענח‭ ‬או‭ ‬לייצג‭ ‬דבר–מה שמעבר‭ ‬לעצמו‭.

אמנים משתתפים: דפנה אמירה, אדיר כהן, לילא עבד אלרזאק, תמר פרי, ליאם שמבון

אוצרות: הילה כהן שניידרמן ותמר מרגלית 

עוזרת לאוצרות: קורל דביר

התערוכה מוצגת בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד

דימוי: דפנה אמירה ארכיון הוידיאו של המרכז לאמנות עכשווית, 2026. צילום צבע אנלוגי.