החיים בין לבין
אוצרים: סרג'יו אדלשטיין, ג'וזף דל פסקו
תערוכה זו צמחה מתוך ההכרה במספרם הגדל והולך של אמנים בינלאומיים אשר עובדים וחיים בין שני מקומות; היינו, אמנים שנולדו בארץ אחת ומטעמים שונים חצו ימים וגבולות כדי לחיות במקום אחר. בגלל המעבר הזה, הפרקטיקה האמנותית שלהם וזהותם התרבותית לכודות במתח שבין ארץ מושבם לארץ מוצאם.
כמה מן האמנים בַתערוכה הגרו כילדים עם משפחותיהם או נולדו במקום אחר, אך הם נושאים עמם תרבות שונה, מורשת הוריהם או צבע עורם, ובוחרים להפוך את הפרדוקס הזה להיבט או לכוח מניע של יצירתם. אחרים הגרו מאוחר יותר, כבוגרים, במהלך מודע שנועד לשפר את אפשרויותיהם המקצועיות. אחרים עקרו למקום אחר פשוט כדי לשרוד.
כך בוחרים האמנים הללו לחיות"בין לבין", בין שני מקומות. הם מפתחים את חייהם האישיים והמקצועיים במקום אחד (שבו הם עובדים ומגדלים את משפחותיהם), אבל מתמודדים ביצירתם עם סוגיות חברתיות והיסטוריות הנוגעות ל"בית" שהותירו מאחור. רבים מהם יוצרים אך ורק בארץ או מחוז מוצאם. בשובם לארצם, הם מגלים שהם בני-בית ובה בעת זרים שם, ושבמובן מסוים הם תושביה של תרבות שלישית המתקיימת בין שני המקומות. באורח זה, הם מתוודעים ליתרונות שמציעה זהות בין-רקמתית ולאתגרים שהיא מציבה.
אולם צורתה של התערוכה קורמת עור וגידים לא רק מבעד לביוגרפיות של האמנים ולתהליך יצירתם. כל עבודה מסגירה תהליך חשיבה על הזיהומים הבין-תרבותיים הכרוכים בהגירה, במעבר, ומספקת עדות לחקירתם של נרטיב תרבותי או ביטויים של ניידות. האמנים האלה מודעים למעורבותם בנתיבי המסחר של הגלובליזם וחשופים לאקלימים הפוליטיים המשתנים של הארצות שביניהן הם מעבירים את חייהם. אי לכך, נקודת התצפית שלהם היא ייחודית, בעיקר בזמן שהמשא ומתן החדש המתנהל על גבולות וגלי המהגרים הנמלטים מאזורי עימות הופכים לנושאים בוערים מבחינה אנושית ולסלעי מחלוקת פוליטית.
בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, תנאי הנדידה וההגירה עוטים משמעות חדשה. בתקופות קודמות, רוב המהגרים לעולמות חדשים יצאו למסעות ימיים ארוכים מקצה אחד של העולם למשנהו בידיעה כי הם מנתקים עצמם לתמיד מנופים מוכרים, ממשפחותיהם ומתרבותם. התקשורת הייתה יקרה, איטית ובלתי אמינה, ורק מעטים יכלו להרשות לעצמם ביקור חוזר בארץ מוצאם.
התפתחויות טכנולוגיות בתחום המסעות והטלקומוניקציה במאה ה-20 חוללו שינוי דרמתי במצב הדברים הזה. לאחרונה, העולם חוזה בזרם של מהגרים מן המזרח התיכון לאירופה, שתוך כדי התקדמותם בדרכם משוחחים בטלפונים ניידים עם האנשים שהותירו מאחור. בסופו של דבר, הם מתיישבים במקום כלשהו, אבל ברגע שהמצב הפוליטי בארצם יאפשר זאת, הם עשויים לחזור או, לפחות, להסתייע לעתים קרובות בטיסות זולות כדי לחזור ולבקר את יקיריהם. בינתיים, הם עובדים וחיים במקום אחר, תוך שהם משמרים את כל קשריהם התרבותיים, הפוליטיים, החברתיים והמשפחתיים על בסיס יום-יומי ושגרתי. היום, הם כבר אינם צריכים לחשוש מניתוק תרבותי וכלכלי מארצות מוצאם ולדידם של רבים מהם זו אפילו איננה אפשרות.
עוד לפני משבר המהגרים הנוכחי באירופה, החלו קובעי מדיניות מתרחקים מן התפישות הקולוניאליות המסורתיות שראו בהגירה איום על התרבות (המערבית, הלבנה, הנעלה יותר) וממירים אותן בהשקפה פרגמטית יותר. יתרונות ההגירה, לפחות הכלכליים, ברורים עתה הן לארצות הקולטות והן לארצות שמהן יצאו המהגרים. אירופה וארה"ב זקוקות לעוד ידיים עובדות זולות כדי לפצות על אוכלוסיותיהן
המתכווצות או המזדקנות (בהתאמה). סוכנויות סיוע העוסקות בפיתוח, למשל, זיהו זה מכבר כי הסיוע הטוב ביותר שאפשר להגיש לקהילות אינו עובר דרך ממשלות, מאחר ששחיתות ובירוקרטיה פוגמות ביעילותו בארצות רבות. תחת זאת, אנשים העובדים באירופה ובארה"ב מזרימים במישרין מדי חודש כמויות עצומות של כסף במטבעות זרים למשפחותיהם באפריקה ובמרכז אמריקה. אלה הם כוחות מניעים קריטיים של צמיחה כלכלית חיובית.
מחקרים כבר מלמדים כי מהגרים רבים חוזרים בסופו של דבר לארצות מוצאם, אחרי שרכשו כישורים או פשוט שבים אליהן כדי להעביר את שנות הפרישה שלהם בנוחות באקלים החמים של מולדותיהם. אכן הגירה עדיין נתפשת כאחד הדחפים הטבעיים ביותר של המין האנושי, כפי שהייתה עד המאה ה-19 משהתנועות הלאומיות החליטו כי אנשים "שייכים" לארץ מסוימת וכי ארץ זו "שייכת" להם. ואולם, למרות כל הנתונים הכלכליים והחברתיים החיוביים על ההגירה, לדידם של שונאי זרים ימניים – בעמדות ממשלתיות או באופוזיציה – ההגירה הפכה לסוגיה פוליטית רבת חשיבות המנוצלת לגיוס תומכים.
המקרה של אמנים הוא שונה מזה של המוני הפליטים הצובאים על שערי אירופה בימים אלה. הם שייכים לאליטת ההגירה, לצד אנשי רוח ואנשי עסקים המקדימים ברגיל את תנועות ההגירה הגדולות. מכל מקום, מעברם והשתלבותם מתנהלים בדרך כלל על מי מנוחות בהשוואה למצבם של מהגרי עבודה, ככל שדברים אמורים באישורי שהייה ובתמיכה חברתית ומקצועית שהם זוכים לה בביתם החדש. לאחר השתלבותם, תנועתם הלוך ושוב מארץ מוצאם ואליה הייתה ועודנה חלק ממציאות חייהם.
בעולם האמנות, אלה פני הדברים זה זמן רב. מאז תחילת המאה ה-20, אמנים נטו לעקור למרכזים תרבותיים כדי לזכות בחשיפה ולרקום קשרים עם אמנים אחרים, עם קהלים מתוחכמים יותר ועם שוק סולידי יותר, בפריס, ולאחר מכן בניו יורק ובלונדון, והיום – בברלין, במקסיקו סיטי ובבריסל.
בעשר השנים האחרונות פחות או יותר, בצפותנו בתערוכות ובעייננו בקטלוגים התרגלנו לקרוא כיתובים המציינים כי אמן פלוני "חי ועובד" בשתי ערים שונות או יותר: לאגוס ופריס, ריו דה ז'נירו ואוסלו, תל אביב וברלין, טהרן וניו יורק, וכן הלאה. אמנים אלה חיים למעשה בשני מקומות בעת ובעונה אחת בהדגימם ביצירתם צורה של חליפין, ניידות והפרייה הדדית תרבותיים, צורה שאמנם אינה זוכה להכרה הראויה לה, ואף על פי כן היא רבת עוצמה. מנקודת מבט זו, לתחושתנו, אמנים החיים ועובדים "בין לבין" הם דוגמה חשובה לאופן שיש להבין בימינו את משמעותה של ההגירה: לא רק כאסטרטגיה של הישרדות או כדרך חדשה להשתכר למחייתך, אלא כהזדמנות לחליפין רב-תרבותיים ולהעשרתן של צורות היברידיות חדשות של ייצור תרבותי.
האמנים המשתתפים:
אסלן גאיזומוב (גרוזני, צ'צ'ניה / מוסקבה, רוסיה)
דני גל (ירושלים, ישראל / ברלין, גרמניה(
בינדלה הירקאן (לואנדה, אנגולה / ניס, צרפת(
ג'ודי ורטהיין )בואנוס איירס, ארגנטינה / ברוקלין, ארה"ב(
קלריסה טוסין )פורטו אלגרה, ברזיל / לוס אנג'לס (ארה"ב(
קלאודיה יוסקוביץ (סנטה קרוז, בוליביה / ניו יורק, ארה"ב(
רונו לאגומריסנו (סאו פאולו, ברזיל / מלמו, שוודיה)
דנה לוי )תל אביב, ישראל / ניו יורק, ארה"ב)
אלה ליטביץ )תל אביב, ישראל / גנט, בלגיה(
ריבאנה נוינשוואנדר (בלו הוריזונטה, ברזיל / לונדון, בריטניה(
אוטובונג נקנגה (קנו, נגיריה / אנטוורפן, בלגיה(
פאבל קרוק (קושלין, פולין / בולינאס, קליפורניה(
אנריקה רמירז )סנטיאגו, צ'ילה / פריז, צרפת(
צילום: אייל אגיבייב
החיים בין לבין
–
23 באוקטובר, 2017
30 באוגוסט, 2017

