תערוכתה של מנאר זועבי (ילידת 1964, חיה ויוצרת בנצרת), "לחץ פיזי מתון", במרכז לאמנות עכשווית תל אביב-יפו פורשת את שפתה האמנותית הייחודית, המשתמשת במספר מצומצם של חומרים, ומושתתת על פעולות חזרתיות שהולכות ומצטברות בחלל. מתחילת שנות ה־2000 זועבי יוצרת מיצבים תלויי מקום המתפשטים בחלל באמצעות חומרים פשוטים כגון חוטי צמר, גרביוני ניילון, סיכות שיער, עפרונות ושרוכים. לצד עבודות אלה גיבשה זועבי גם גוף עבודות של פעולות חיות, לעתים בשותפות עם אחרים, מול קהל או מול מצלמה. בעוד שנהוג להתייחס לפרקטיקה האמנותית של זועבי בפיסול ובפרפורמנס באופן מפוצל, תערוכה זו מדגישה את המבנה הפתוח והגמיש המשותף לכלל יצירתה, והאופן בו היא מעוגנת בנוכחות של – או בהתייחסות אל – הגוף.

'לחץ פיזי מתון' הוא מונח שהשתרש בארץ ב־1987 בעקבות ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שמונתה כדי לבחון את שיטות החקירה בעצירים פלסטינים, ועיגנה בחוק היתר לשב״כ להשתמש בשיטות חקירה המהוות בפועל התעללות ואף עינויים. כמטבע לשון של שפה מכובסת, שם התערוכה מאיר את האופנים הסמויים שבהם מתגלמים מנגנוני כוח ומשטור; זועבי מזכירה לנו כי הגוף הוא שדה שבו מתגלמים בו־זמנית כוח, פגיעוּת וסיבולת – וכי בכל פעולה אמנותית טמון מאבק על הנכחה ונראוּת וניסיון עיקש, כדבריה, "להשתחרר מהתלות שלנו בהגמוניה".

בתערוכתה במרכז לאמנות עכשווית, מציגה זועבי בחלל הגלריה של קומת הכניסה מיצב חדש, תלוי־מקום בו היא שבה לחומרים שאפיינו את עבודותיה המוקדמות, ובראשם חוטים וגרביונים. בתגובה לאדריכלות הייחודית של המבנה, זועבי, יחד עם חמישה אמנים צעירים ששימשו כשותפיה ליצירה, תוחמים את החלל ורושמים בו באמצעות הקווים המתוחים של הצמר ובאמצעות השכבות הדקיקות-שקופות של הניילון. המיצב משתנה תדיר לפי נקודת המבט ומדמה קווי פרספקטיבה שמנסים ללכוד כתם או דימוי חמקמק. כל שכבה בנפרד עשויה מזוג גרביונים יחיד ובכך משמרת קנה מידה אנושי, מעין רוח רפאים שמרחפת בחלל; מתיחתם של הגרביונים לצדדים מביאה אותם עד סף היקרעות, בתווך דק בין פגיעוּת וסיבולת.

בקומה מעל, מוצגות עבודות נבחרות מתוך גוף עבודות וידיאו, פיסול ורישום של זועבי. בעבודות אלו נחשפת שפה גופנית־חומרית של התנגדות שקטה. זועבי פועלת באמצעות מחוות של התזת צבע, פרימה, חפירה, קילוף והסתתרות – המקיימות מרחב שבין היעלמות לנוכחות. בעבודת הווידיאו לא ראיתי בתים ולא את הדרך שמוצגת בחדר נפרד, ונוצרה בהשראת הטקסט לחם הערבים של ההוגה הפלסטיני חסן ח׳דר (שגם מקריא אותו בווידיאו), המצלמה מגששת באפלה בשדה חוביזה, תרה אחר כיוון ומנסה לחשוף את שרידי הזיכרון. בעבודותיה זועבי משתמשת בגוף ובחומר ככלי לחקירה של זהות פלסטינית במרחב בו סימניה של זהות זו הולכים ונמחקים כתוצאה של מדיניות מכוונת וכן של פוליטיקה סמויה. הפעולות שהיא מבצעת עסוקות בלהשאיר עקבות עדינות, שלא בטוח אם וכמה יחזיקו ימים. ניתן לראות בהן פצע ועמדה בעת ובעונה אחת, פואטיקה של קיום בשולי המחיקה, שבה כל מחווה נושאת את הרצון להותיר אחריה סימן.

"מנאר זועבי: לחץ פיזי מתון" מוצגת באוצרותה של תמר מרגלית.

התערוכה מתקיימת הודות למענק ריבקינד בן צור לאמנות, חינוך וקהילה. והודות למענק זה, קבוצה נבחרת של סטודנטים.ות לאמנות ובוגרים.ות טריים.ות היו שותפים ליצירת המיצב בקומת הכניסה, ולקחו חלק פעיל בהקמת התערוכה כולה:

לומא אבו ורדה - מחלקה לאמנות, אוניברסיטת חיפה

מאיה דונייק - מחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים

ניר דיק - בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים

עוביידה עזאם - מדרשה לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל

עאישה קאדרי - מחלקה לאמנות, אוניברסיטת חיפה

אירוח האמנית התאפשר באדיבות קרן אאוטסט לאמנות עכשווית.

1-6

"מנאר זועבי: לחץ פיזי מתון", 2025

מראה התערוכה ב־CCA תל אביב-יפו

צילום: אלעד שריג