upon road the on slept and ,minaret a like broke cypress The

been always has it as ,green ,dark ,shadow chapped its

”Broke Cypress The” ,מחמוד דרוויש

ברחבת הכניסה לבניין המרכז לאמנות עכשווית ניצבים שני עצי ברוש. המבנה המתכתי, המאופיין בשפה אדריכלית פוסט־מודרנית, וזוג העצים ירוקי־העד, מהווים את נקודת המוצא לתערוכתה של נרדין סרוג׳י (נ׳ ,1980 נצרת). דרכם, מתבוננת האמנית במקום בו היא מציגה, בקרקע שעליה הוא ניצב ובשכבות ההיסטוריות, הפוליטיות, החברתיות והפיזיות הסובבות אותו – בתים וחומרי בנייה, שכונות שנמחקו, עקבות שהוטמעו בנוף, דגמים אורנמנטלים וצמחייה.

התערוכה מתפרשת על פני שני חללי הגלריה וכוללת מיצב תלוי־מקום ועבודות רקמה. בקומה הראשונה מציגה סרוג׳י שחזור של חזית המבנה, הנכנסת אל תוך חלל הגלריה, מוטה על צידה כשריד ארכיטקטוני, תפאורה זמנית או שלד של מבנה שטרם הושלם או קרס. חומריותו הקלה, התעשייתית של המבנה מאזכרת גם את שכונת חארת׳ אל־טאנאק (שכונת הפחונים), שהייתה ממוקמת בין מנשייה לכרם התימנים עד אמצע המאה העשרים, סמוך לקצהו של רחוב הכרמל — אזור המשמש כיום כחניון לבאי השוק. מרחב ארעי של צריפים ופחונים שנעלם מן הנוף העירוני, אך דרך החומריות של מבנה המרכז לאמנות עכשווית עקבותיו מוסיפות להדהד במקום.

בקומה השנייה של התערוכה מציגה האמנית גוף עבודות רקמה על גבי מצעי מתכת, מעין משרביות, אלמנט ארכיטקטוני נוסף ששאבה סרוג׳י ממבנה המרכז, המותקנות לאורך גרם המדרגות ומגנות על החלונות מפני השמש הדרום־מערבית. בשנים האחרונות עובדת סרוג׳י עם דגמי רקמה פלסטינית מסורתית — מערכת חזותית מקודדת של סימנים וסמלים, שפה חומרית שהלכה ונשכחה עם השנים. כל דגם נושא עמו מידע: על מוצאה של האישה הלובשת אותו, על השתייכותה המשפחתית, מצבה הכלכלי, ולעיתים גם על גילה או מצבה האישי. הרקמה אינה רק עיטור; היא אמצעי זיהוי, ארכיון נייד, שפה של מקום. סרוג׳י שבה אל הסמלים הללו, אך אינה משחזרת אותם באופן נוסטלגי. עבודות הרקמה שלה לא נארגות על שמלות ובדים אלא על גבי פלטות תעשייתיות ואף נשזרות אל תוך הבניין. סרוג׳י מותחת, מפרקת, משבשת ומרכיבה את הרקמות מחדש. היא ”מעכשוות“ אותן, אך גם חושפת את המבנים הסמויים הטמונים בהן.

כנקודת מוצא לסדרת הרקמות החדשה, התבוננה סרוג׳י במערך הסמלים המזוהה עם העיר יפו (יאפא) הניחן באופי אורבני ואת דימוי הברוש, אחד הדימויים המשמעותיים בתרבות הפלסטינית. הברוש מסמן מקום וגבול של חלקה. הוא ניטע בבתי קברות, אולי משום שכבר במיתולוגיה היוונית זוהה עם דמותו של קיפאריסוס (Cyparissus), ששקע באבל עמוק לאחר שהרג בשוגג את הצבי שהיה בן לוויתו, ומרוב צער הפך לעץ, ומכאן שמו. צורתו האנכית של הברוש, הצרה ככידון, ונדמית ללהבה, שבה ומופיעה ברקמות ובאריגים פלסטינים בווריאציות רבות. גם מחמוד דרוויש, בשירו מתאר את העץ שקרס על הדרך, בעוד החיים סביבו נמשכים: אנשים חולפים על פניו, מנסים לפרש את נפילתו, להסביר, להעניק משמעות או למצוא אשמים. אולם מול כל הניסיונות הללו, השיר מסתיים במשפט: ״it to is there all is that and ,broke cypress The״. בדומה לשיר, גם בתערוכה של סרוג׳י הקריסה אינה מופיעה כאירוע חד־פעמי או דרמטי, אלא כחלק מתהליך מתמשך: חזית המרכז נוטה ליפול בעוד פעולת הרקמה איטית וחזרתית, חודרת מתחת לפני השטח של המבנה ומנסה לאחות, לטוות, לבנות דימוי ישן-חדש.

אוצרות: הילה כהן־שניידרמן ויעל מסר

התערוכה ״נרדין סרוג׳י: ברוש לבדו״ מתקיימת הודות למענק ריבקינד בן צור לאמנות, חינוך וקהילה,

במסגרתו קבוצת מתמחים – אמנים צעירים – סטודנטים ובוגרים של בתי ספר לאמנות, יצרו לצד סרוג׳י את

עבודות הרקמה המוצגות בתערוכה:

סלאם ג׳אברין, סטודנטית לתואר ראשון במדרשה לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל, שנה ד׳

רבאב אבו סעדה, סטודנטית לתואר שני במדרשה לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל, שנה א׳

רותם שרף, בוגר התואר הראשון במדרשה לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל (2025)

שחר קושט, סטודנט לתואר ראשון במחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, שנה ג׳

שירלי מוניהון, סטודנטית לתואר שני באמנות, שנקר, תל אביב, שנה ב׳

תמיכה נוספת ניתנה על ידי מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

אירוח האמנית התאפשר באדיבות ארטפורט

עוזרת מחקר: דנה פרבמן

צוות הקמה: סמיר חווה, נעמה קזמוז, אשרף קזמוז, עימאד חוסרי, הישאם מרעי

תכניות והדמיות חלל: צוף בר און

תודה לרובין טרביה ויערה גלאור על הסיוע במחקר

תודה מיוחדת לאמאל סרוג׳י

1-5

מראה התערוכה ״נרדין סרוג׳י: ברוש לבדו״ במרכז לאמנות עכשווית תל אביב יפו. צילום: אלעד שריג.