כתולדה של עניין ארוך שנים במלאכות־יד ובחפצי אמנות מסורתיים, כמו בשאלות של ייצוג ואסטרטגיות תצוגה, "תערוכה תמידית" של נבט יצחק (*1975, ירושלים; חיה ועובדת בתל אביב-יפו) ממקדת את תשומת הלב במשמעות החברתית המגולמות בחפצים כנשאים של זיכרון, ידע ואידיאולוגיה. יצחק, שחקרה בעבר את כוחו ואת מעמדו של האובייקט כתוצר חברתי, מתחקה בתערוכה על בית הנכות בצלאל – המוזיאון העברי הראשון בארץ, שנוסד ב־1906 על ידי בוריס שץ. המוסד, שזכה בהמשך להכרה כמוזיאון הרשמי של היישוב היהודי בארץ, הוקם כחלק אינטגרלי ממתכונתו המשולשת של בצלאל, בית מדרש לאמנות ואומנות, לצד סדנאות הלימוד ובתי המלאכה שפעלו בו.

בשנותיו הראשונות כללה התצוגה בבית הנכות ממצאים זואולוגיים, פריטי אתנוגרפיה וחפצי אמנות: מתכונת ראשונית צנועה למדי שהתאפיינה בבליל חסר-סדר של חפצי אמנות, ממצאים ארכיאולוגיים מפוקפקים, מטבעות, מדליונים, יודאיקה, אוסף ציורים מאת ציירים יהודים בעיקר (או בעלי זיקה נושאית יהודית), כמו מיני פוחלצים ותיבות תצוגה של חרקים, בין שאר קוריוזים ומוזרויות – סוג של חדר פלאות אירופאי שלאחר זמנו.

יצחק מאמצת את האקלקטיות שאפיינה את בית הנכות בשנותיו הראשונות. במכלול הפרטים שהיא מציגה בפנינו ב"תערוכה תמידית", היא מנכסת את האסטרטגיה האוצרותית שהונהגה בו במטרה לנתח את המורשת התרבותית של המוסד בזיקה למפעל עיצוב האידיאולוגיה של הזמן, וכשיקוף של ההטיה הקולוניאליסטית שבשורש הפרויקט הציוני.

״תערוכה תמידית״ משחזרת באופן חופשי את רוח המוזיאון בשני העשורים הראשונים לקיומו – תקופה שבה התרחב והסתעף אוסף הקבע של המוסד. בשני המיצבים המרכיבים אותה חובקת התערוכה את טווח אופני התצוגה שהונהגו בו, שהיו לעתים מנוגדים באופיים. המיצב הראשון, בקומת הקרקע של המרכז, מחייה את האקלקטיות ששלטה באולמות התצוגה בשנותיו הראשונות: כאן, בין שלל פריטים מקוריים, שחזורים וזיופים משולבת קבוצה של עבודות וידאו מונפשות – שטיחים מעוטרים, כלי אוכל, דיוקנאות, פסלים וציורים – המייצגים את הרפרטואר האיקונוגרפי הבצלאלי.

המיצב שבקומתו הראשונה של המרכז, עם זאת, ממקם אותנו בחלל הרמוני וסדור, מעין גלריית דיוקנאות המאכלסת את "טיפוסי יהודים", סדרת עבודות בהנפשה שבה מעמידה יצחק פרשנות על אחד המוטיבים הבעייתיים ברפרטואר הבצלאלי. העבודות, שנעשו בטכניקה של קולאז' דיגיטלי, שוזרות בין דמויות טיפוסיות של יהודים מסורתיים עם מבחר חפצים דוממים מתוצרת בצלאל. זהו גוף עבודה המעלה שאלות על יחסי הגומלין המורכבים שבין בני אדם לטובין חומריים – כיצד הם מתנים ומכוננים זה את זה.

התערוכה זורה אור על המוזיאון הנשכח הזה, על אוספיו ועל הייעוד ששם לעצמו לשמר את מורשת התרבות היהודית החומרית – וזאת בעת שעמדה עדיין בסימן הגלות, הגם שדגלה בציונות מעשית וביישוב הארץ; מוזיאון אשר, גם בהיותו מגויס למשימת הזיכרון וההנצחה, הדיר את כל מי שלא היה להם חלק בנרטיב ההתחדשות הציונית. כך נעדרים מן התצוגה כל אזכור של העם הפלסטיני, או מאות שנים של שליטה עות'מנית בארץ.

האידיאולוגיה שביקש בצלאל להפיץ – באופן שהלם את החזון של הרצל ואת הקו שהותווה בקונגרסים הציוניים הראשונים – הקנתה למוזיאון תפקיד מרכזי כאחד ממנגנוני המדינה שלעתיד־לבוא. השימוש בחומרים חזותיים על מנת להעלות את הדינמיקה הזו הוא בעל חשיבות מכרעת ליצחק, אמנית המסיטה ומחבלת בסמלים וביחידות המשמעות השגורות של הזמן כדי להציב בסימן שאלה את החיפוש אחר זהות לאומית גם בזמן הנוכחי – בישראל ומחוצה לה.

"נבט יצחק: תערוכה תמידית" נאצרה על ידי האוצרת־אורחת סאלי הפטל נוה.

התערוכה מלווה בקטלוג בעברית, שיח אמנית בעברית שיתקיים ב־13 באוקטובר ו־10 בנובמבר וסיורים בעברית שייערכו ב־27 באוקטובר וב־17 בנובמבר.

"נבט יצחק: תערוכה תמידית", והקטלוג נתמכו על ידי Philip and Muriel Berman Foundation, the Ostrovsky Family Fund (OFF), ארטיס, מועצת הפיס לתרבות ואמנות, אווי מושר-שכטר, Asylum Arts, המחלקה לאמנויות, אגף התרבות, עיריית ת"א-יפו וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל אביב; תודה מיוחדת למוזיאון ישראל, ירושלים.

בעקבות התערוכה יצא לאור גרסה באנגלית של הקטלוג הודות לתמיכתם של מיטשל פרסר ורבקה סאקר.

דימויים

3-1

"נבט יצחק: תערוכה תמידית", 2018

מראה התערוכה ב־CCA תל אביב-יפו

צילום: אלעד שריג

4

"נבט יצחק: תערוכה תמידית", 2018

מראה התערוכה ב־CCA תל אביב-יפו

צילום: אייל אגיבייב