מרגריטה מוֹסקארדיני (*1981, דוֹנוֹראטיקוֹ, איטליה; חיה ועובדת בליבורנו, איטליה) מתעניינת במקומות ואתרים סִפיים – במשמעותם הטבעית, החברתית, התרבותית או המשפטית. נקודות המוצא שלה הן לא אחת אנקדוטה או הבחנה בודדות, כגון תפילה המושמעת שוב ושוב בכנסיה במטרה להגן על מהגרים המבקשים מקלט מפני פינוי, או מעקב אחר תנועתו של חומר בניה המפונה מבתים הרוסים בשכונות העוברות תהליך קיצוני של ג'נטריפיקציה. היא מקלפת בהדרגה את שכבות הסיפור בניסיון להשתהות על מציאויות מסובכות. עבודותיה של מוסקארדיני משתמשות בשפה החזותית של ההפשטה העוטה צורה של פסל, רישום, טקסט וכו'; הן מעוגנות במציאות חברתית וגאוגרפית ובה במידה הן פתוחות וספקולטיביות.

את Not a Project, But a Promise [לא פרויקט, אלא הבטחה] ייצרה מוסקארדיני עבור CCA תל אביב-יפו, והוא מייצג את הפרק העכשווי במחקרה הארוך על אתרים המדגימים את המושג "נחלת הכלל", כלומר אתרים הקיימים לטובת הכלל ותחת פיקוחו, אך אינם שייכים לאיש. האמנית חוקרת במיוחד כיצד נשמר מעמדם הייחודי של אתרים אלה ואיזה שימוש נעשה בהם בתקופות של שינוי חברתי־פוליטי. פרקים קודמים עסקו במבצרים שבנו הנאצים לאורך החומה האטלנטית במלחמת העולם השנייה – מהרי הפירנאים ועד נורבגיה – וכן במרחבים הציבוריים שבהם התרחשו המחאות של פארק טקסים גֶזי באיסטנבול, ובמבנים הארעיים שנבנו בידי פליטים סורים במחנה הפליטים זעתרי בירדן.

גוף העבודות הנוכחי, שנוצר במיוחד עבור הגלריה בקומת הקרקע של המרכז, מציג צלליות מבד המבוססות על מפות של שנים עשר מקומות קדושים בירושלים, בית לחם וחברון הכפופים ל"סטטוס קוו של האתרים הקדושים", כפי שהוא מכונה. הסטטוס קוו הזה, שמקורו בעקרונות של השלטון העותומאני על ארץ ישראל, ועם הזמן עטה תוקף של חוק בין-לאומי אשר נועד להסדיר את מעמדם של מקומות קדושים המשמשים מאמינים של דתות שונות ולפקח עליהם. צורה זו של בִּנאוּם, שראה באתרי הקודש גופים אל־לאומיים חוצי ריבונות, עומדת בלב Not a Project, But a Promise. השליטה בחלוקת הזמן והמרחב באתרים אלה מרמזת, לפי מוסקארדיני, לדרכים אחרות של יישוב מרחב שאינו בבעלות המדינה ומציעה תחתיהן מודל חדש של יחסים בין קהילות.

"המונח סטטוס קוו מקורו בביטוי הרומי 'status quo ante bellum', שמשמעו 'מצב העניינים לפני מלחמה'," מסבירה האמנית. "מכאן שהוא מניח מראש את קיומה של המלחמה כנתון. בזמן בו כולנו מצפים בקוצר רוח ל'סדר עולמי' חדש, שסביבו נוכל להתארגן, האמנויות יכולות לראות בעיני רוחן ולתת צורה לשלום מסוג שונה, אולי שלום אנרכי, הניזון אומנם מן הסכסוך, אך גם דוחה את המלחמה".

מוסקארדיני אינה משתמשת בהפשטה כבשפה פורמלית המנותקת מן המציאות הפיזית, אלא בהתאם לאטימולוגיה שלה, כמשהו שמחריג עצמו ממנה. (ברומית, המלה abstrahere משמעה "להינתק, להיפרד, להתרחק, לסטות".) פיסות הבד שלה מומשגות כשלושה מערכים נפרדים של "מרחבים הליכתיים (walkable)", המתבססים על מרצפות וחצרות שאנשים מהלכים בהם זה מאות שנים, מרחבים שאותם היא הופכת ל"מערכות נראוֹת" – מערכות של סימנים גלויים לעיננו, שאחריהן אנחנו עוקבים, אך הן נותרות חסרות בעלים.

הפרויקט Not a Project, But a Promise מאת מרגריטה מוֹסקארדיני מוצג באוצרותו של ניקולה טרצי, ובתמיכת  Ambasciata d’italia, תל אביב ו־Istituto Italiano di Cultura, תל אביב. האירוח באדיבות קרן אאוטסט לאמנות עכשווית.

תמונות

1-5

2024 ,Not a Project, But a Promise

 בד ימי מתוח על מוטות עץ, ברונזה ותמונות ארכיון, מראה הצבה מהתערוכה ב־CCA תל אביב-יפו

 באדיבות האמנית