עבודתה של אתי אברג'ל (*1960 טבעון, בה היא חיה ועובדת) מייצרת מערכת יחסים דינמית בין מיצב ופיסול. יצירתה היא לא רק תלויית מקום אלא גם במידה רבה נעשית במקום, מתוך כוונה להתביית בחלל התצוגה ולברוא סביבה אנושית נושמת, שחיו ופעלו בה.

"אתי אברג'ל: מֶמוּאָר", תערוכת היחיד של האמנית ב־CCA תל אביב-יפו, בנויה כיומן זכרונות חזותי בן שלושה פרקים ואחרית דבר. פרק א', קנאפה, המוצג בגלריית קומת הקרקע, מקבל את המבקרים לתוך סלון. קנאפה [canapé] הוא שמה של ספה בסגנון צרפתי שהפך להיות שם נרדף לספות הנמוכות, הקרובות לרצפה שאפיינו את סגנון חדר האירוח בקרב מהגרים מצפון אפריקה. אך היוקרה נותרה כאן רק ברמיזות. אזכורים של כריות נוי, עיטורי תחרה ומגשי אירוח מגיחים מתוך סביבה שכוללת מרבצי ישיבה נוודיים: האחד מתקפל, השני מוגבה ומתחתיו אזור אחסון או מחסה; השלישי מונח על עגלת משא; ואחרים מוכמנים בגובה על גבי פיגום עץ. המפגש בין דקורציה ועודפות אסתטית לשפת בניין ארעית ודלה לכאורה, מאפיין את הלקסיקון הצורני של אברג׳ל. אל אותו הלקסיקון, היא מתיכה שפה רישומית המורכבת מקווי תפירה, קשירה, ליפוף וסריגה, רישומי גרפיט וכתמי צבע.

מבעד לפיגום שנתמך במרפסת הפנימית של המבנה, פרק ב׳ נגלה כחדר אחורי. פרק זה, המכונה צ'פלין, הוא הומאז' אסוציאטיבי למרפסת ההקרנה המאולתרת שבנה סבה של אברג׳ל בחצר הבית בטבעון ובו כילדה היא נחשפה לראשונה לקלאסיקות של הקולנוע ובעיקר לקומדיות הסלפסטיק. כאן, מקרן הקולנוע מיוצג על ידי מנורת שולחן הנגלית מתוך סבך שחור של יריעות בד. את שפת הסלפסטיק ניתן למצוא, למשל, באובייקט שמשתלשל מהתקרה הנמוכה הקורץ לנברשת. מעבר לכך, אברג׳ל מצביעה על האלימות הכבושה שבקומדיה זו (המזלגות הנעוצים בפחיות השימורים), כמו גם על הקשר שבינה לבין שיוך מעמדי: ייחוסם של צ׳פלין, לורל והרדי ואחרים כגיבורי מעמד הפועלים, מהדהד אצל אברג׳ל באותן פחיות אוכל, כמו גם בדרגשי המגורים שלה שמאזכרים מעונות עובדים.

בקומה מעל, בגלריית הקומה הראשונה, פרק ג' מציג עבודות פיסול בקנה מידה אינטימי. שמו של פרק זה, חלה ובננה, שאוב מכינויים שניתנו לצורות שונות של תסרוקות שיער בהן התהדרו נשות השכונה. אותו עולם רגשי מהדהד גם בחפצים כמו הארנקים ונעלי העקב, שמוצגים כאן בגרסאות רבות, חיקויים של אביזרי ’הוט קוטור' אשר היא מוצאת בחנויות שהן כיום על סף פשיטת רגל. במחברים שהיא יוצרת בין אובייקטים אלה לאחרים, אברג׳ל מפגישה דמויות מהפנתיאון האמנותי שלה – וביניהן אמהות הסוריאליזם מרט אופנהיים וסופי טויבר-ארפ – יחד עם גיבורות וגיבורים מנוף ילדותה. באמצעות חפצים יומיומיים וטכניקות פיסוליות מלאות כושר המצאה, אברג׳ל מצליחה ללקט רסיסים של סיפורי חיים אודות ערגה, חלומות ונסיונות שכשלו; נצחונות קטנים לצד החמצות.

ולבסוף, אחרית דבר בשם קאמרה. בחדר קטן ושחור, בגלריית הקומה הראשונה, אברג'ל מציגה מעין קאמרה אובסקורה פרטית ומסתורית. מתוך אובייקט סרוג דמוי גלביה מסורתית התלוי בחלל, בוקעת אלומת אור, כצילום ריק או התגלמות של זכרון של דבר מה שאיננו עוד.

התערוכה "אתי אברג'ל: מֶמוּאָר" מוצגת באוצרותה של תמר מרגלית.

התערוכה מלווה בחומרי דפוס בעברית, ערבית ואנגלית. סיורים נערכו בעברית עם האמנית והאוצרת ב־21 בספטמבר, וב־12 בינואר, ועם האוצרת ב־11 בנובמבר, וב־15 בדצמבר, בערבית ב־28 בדצמבר, באנגלית ב־9 בדצמבר, וברוסית ב־14 בדצמבר וב־22 בדצמבר. מעבדת שבת לילדים בהנחיית עדן בנט נערכה ב־13 בינואר.

"אתי אברג'ל: מֶמוּאָר" מתקיימת הודות למענק ריבקינד בן צור לאמנות, חינוך וקהילה ובתמיכת מפעל הפיס – הקרן לתרבות ואמנות. תמיכה נוספת ניתנה על ידי נורית יגלום וניקול ובנג'מין פדלון. אירוח האמנית התאפשר הודות לקרן אאוטסט לאמנות עכשווית.

בזכות מענק ריבקינד בן צור לאמנות, חינוך וקהילה, קבוצה נבחרת של סטודנטים.ות לאמנות ובוגרים.ות טריים.ות משנקר - הנדסה. עיצוב. אמנות לקחו חלק פעיל ומשמעותי ביצירת התערוכה. האמנית מבקשת להודות לכל אחד ואחת מהם מקרב לב – אדיר כהן, שיר כהן, נועה מור ומאסה עומר.

האמנית מבקשת להודות גם לאהוד אלקוב ודניאל אייכנברגר על עזרתם בהקמת התערוכה, לניסן אליהו כהן ויערה סופר על עבודתם בסטודיו ולוילה מרוק על נדיבותם. תודה מיוחדת לטלי בלומנאו ונעמה ערד.

דימויים

7-1 

"אתי אברג'ל: מֶמוּאָר", 2023

מראות הצבה מהתערוכה ב־CCA תל אביב-יפו

צילום: אייל אגיבייב