תוך שהוא עובד בתוך מסורת הפיסול ובד בבד תוהה על עצם מהותו של המדיום הזה, ראובן ישראל (*1978, ירושלים; חי ועובד בניו יורק) הוא אלוף הפתרונות ההפוכים. בעוד שעבודתו מתחילה לעיתים קרובות מחיבור של עמדות ורעיונות שונים, סופה שהיא מעבירה תחושה עמוקה של תּואַם חזותי ומושגי, כאילו אפשר להגיע לשיווי משקל כזה רק באמצעות מתח. בשייכו את האסתטיקה הצוננת של אמנות מינימליסטית ו־Finish Fetish למראה השובבני של משחקי ילדים, בנכסו יסודות של אדריכלות מודרנית בצד אוצר המילים החזותי של אתרי פולחן עתיקים ובנטלו את מורשת הפיסול המונומנטלי כדי להפכו ליצירות בנות־שינוי, מייצגים האובייקטים של ישראל עמדה ייחודית בנוף האמנות הישראלית.

עבור תערוכת היחיד שלו ב־CCA תל אביב-יפו, הגה האמן מיצב פיסולי ייעודי־למקום בעקבות הזמנת המרכז, מיצב שנתפר על פי מידותיה של הגלריה שבקומה הראשונה. העבודה הקרויה מרצפ"ת (משופע, ריבועי, צירי, פתיח, תכנוני) מורכבת מאלפי מקטעי עץ מצופים בצבעים שונים. באמצעות ריצוף חלל התערוכה, יוצרים המקטעים הללו דגמי תשבץ גיאומטריים החוצים את הגלריה לאורכה ולרוחבה ומכסים את רוב רצפתה. כדי להיכנס הלכה למעשה ללב המיצב, ללכת פשוטו כמשמעו דרך העבודה, יאלצו המבקרים לפסוע על השורות הנועלות של המקטעים הצבעוניים. מתוך הרצפה המרוצפת הזאת נפרשים מבנים פיסוליים מרובים הצומחים להם בהותירם מרווחים ריקים במשטח העץ המשובץ, היכן שפיסות העץ היו ממוקמות לפנים. כשמתקדמים הלאה לתוך המיצב, הרצפה המרוצפת מתפרקת לקבוצות של מקטעים ביוצרה דפוסים גיאומטריים ובהותירה רצועות של רצפה חשופה המשלימה את החלל השלילי של הדגמים. בצד האחר של המיצב, מתגלה רצף של פיסות עץ מחוברות שנמתח לאורך הגלריה, מתערבל לכלל לולאה – כמעין חוט משוחרר – המתחילה לפרום את המיצב תוך שהיא יוצרת תחושה של זמניות בת־חלוף.

ישראל חוקר את המושג "פסל כמקום" שטבע האמן קרל אנדרה ומפתח אותו בהציגו פסל שהוא לא רק מקום מוחשי אלא גם מקום וירטואלי. מרכיבי העץ המאוחדים הם היחידות הבסיסיות שחוזרות על עצמן ומרכיבות את הסביבה כולה ומאפשרות לאינסוף תצורות להגיח אל תוך החלל התלת־ממדי. המבנים הגיאומטריים המתנשאים כמוהם כדמויות הנמצאות במקום, נעות, פועלות וחלקן נקראות חזרה ומתקפלות לאחור כדי להתאים במדיוק לרצפה המרוצפת. בהשראת תנועות האמנות המודרנית המוקדמת, מסורות אריגה ילידיות של שבטי נוואחו והופי, האופ-ארט והגיאומטריה הקדושה, החוויה הכוללת היא מופלאה כמו כניסה לתוך דימוי מפוקסל או שטיח ארוג – סביבה פיסולית מחוברת, טוטלית ומוקפת שמכילה בתוכה את המתח של הרס עצמי.

התערוכה "ראובן ישראל: מרצפ"ת (משופע, ריבועי, צירי, פתיח, תכנוני)" נאצרה על ידי ניקולה טרצי.

התערוכה מלווה בחומרי דפוס בעברית, ערבית ואנגלית. שיח אמן התקיים ב־30 בספטמבר, וסיורים נערכו בעברית ב־27 בנובמבר, בערבית ב־4 בדצמבר, ברוסית ב־25 בדצמבר ובאנגלית ב־23 באוקטובר, ב־18 בדצמבר וב־1 בינואר. כמו כן נערכה מעבדת שבת לילדים בהנחייתה של עדן בנט ב־30 באוקטובר וב־27 בנובמבר.

"ראובן ישראל: מרצפ"ת (משופע, ריבועי, צירי, פתיח, תכנוני)" מוצגת בתמיכת Philip and Muriel Berman Foundation, סם בן-אברהם, סוניה ס' קאמינגס, גיורא קפלן, תומאס רום, מארק שימל, חיים צח והגלריות המייצגות את האמן – גלריה ברוורמן, תל אביב ושולמית נזריאן, לוס אנג'לס; האירוח בחסות קרן אאוטסט לאמנות עכשווית. לאחר נעילתה בתל אביב, התערוכה תנדוד ב־2023 ל־MAMBO – Museo de Arte Moderno de Bogotá.

דימויים

4-1

מרצפ"ת (משופע, ריבועי, צירי, פתיח, תכנוני), 2021

בירץ' בלטי, פי-וי-סי ופליז, מראה הצבה מתוך התערוכה ב־CCA תל אביב-יפו

צילום: אלעד שריג